מוציאין ספר תורה לרחובה של עיר
ונותנין אפר מקלה בראש הכוהנים
וקורעים את הפרוכת, הרפודה בסרפדים
וחולצין את המנעלים ונותרים בפוזמקאות
ויושבים לארץ על שרפרפים נמוכים
וקוראים בקול נוגה ושקט
איכה, קינות, ובשירי ריה"ל
עד חצות היום.

מכאן ואילך
הולכין אל הקברות
ועוסקים בפרשת כי תוליד בנים
ובקללות שבמשנה תורה, ובדברים הרעים שבירמיה
ובאגדות החורבן ביוסיפון ובהניזקין
עד עלות המנחה.

ועובר לפני התיבה זקן
שבניו מרובין וביתו ריקם
ומפטירין בנחמיה ד, טז עד ה, יג, כדאשתקד
ולאחר ערבית סופרין העומר ומקדשין הלבנה
והולכין לבתיהם לאכול ולשתות בשמחה.

וישב ויעירני
המלאך הדובר בי
כאיש אשר יעור משנתו.

וישאלני הנער המלאך:
מדוע השמטת משירך
הלכה פסוקה ומשנה ערוכה
כי הזקן שבחבורה
אומר בפניהם דברי כיבושין?

ואען ואומר:
יען כי מימרא ערוכה היא בתלמוד
כי אין בדור הזה מי הראוי להוכיח
ולא מי הראוי לקבל תוכחה
ואם ירהיב הזקן
ביום התענית
לעמוד ולדרוש
ולהוכיח את העם בדברי תוכחה -
ורגמוהו כל העם באבנים,
ונאמר אמן.