אין יותר מילים, אין דבר מלבד הריק, הגעגוע לתחושה.
אין כבר מה להוסיף, נאמרו הדברים, נחשבו המחשבות, כלו
התחושות.
רק עצים מעוררים בי משהו, לא בני אדם.
עצים בשמים.
מילים ריקות עוד ועוד מפחד לאמר, לרשום.
מפחד לישון, מפחד מחלומות מסויטים וגם מאנשים.
עומד על הקצה לפני התהום הפעורה, המושכת.
לא מעיז להביט למטה, רועד, מזיע וקר.
המוות הוא תחילתם של חיים אחרים, טובים יותר.
רק עצים בשמים, עצי ליבנה וארזים.
רקב טוב להם, להפוך לעץ, דומם לעיתים, נושק לשמים.
לא מביט למטה, מפחד.
חסד קטן עשה עימי אדוני, קטון.
עגום הוא חדרי, ואין איש בא.
דומם ליבי וצחיחה נשמתי.
מביט למטה, מתמגנט מתחשמל מהאויר הקר, והעצים..
חיים שבוזבזו, מאסר עולם מאחורי בשר ודם, בתוך קופסת גולגלתי.
חסד קטן, קט מקט.
תן ואבוא לעולמי החדש היפה, המלא עצים בשמיים, מנגנים שופן
ברוח, עצי ליבנה. |