זריחות, קפה ונרגילה, ים בחורף, מוסיקה חדשה, מחשבה שונה,
שיחות נפש אל תוך הלילה.
אני ואת את ואני וזהו. לא נזקקנו לאף אחד.
היום הכי שמח שלך היה אחד העצובים שלי.
טירוף. מסע אל תוך הנפש, 8 שנים של עבודה, גילוי עצמי, למידה.
אני זוכרת שישבנו על הגג, הסתכלת עלי בהערצה, אהבת את כל מה
שאני בלי להיות קרובה לזה. אפילו בקצת.

כבר שנתיים שאת קונה וילונות, עושה כביסה, ומתארחת כל שבת
שניה. אני רואה אותך ולא רואה אותך. גדלת ואת כל כך קטנה. עם
תובנות וחכמת חיים שיכולה להספיק למחזור שלם.
ואני לא מפסיקה לחפש את התום הרעב והצימאון שפיתחתי יחד איתך
מאחורי המדפים הכי מאובקים שבספריה.
הבטחנו לטרוף את החיים.

עכשיו את אמא.
ילדה מגדלת ילדה והיא נוסכת בך שלווה ואחריות וגורמת לך לראות
הכל אחרת.
ואת מדהימה. עוד מאז. ונדרשה לי דקה אחת לראות אותך באמת
ולהיזכר בזה.

ואני כבר לא ילדה.