נמצא העץ הזה,
עקור ויתום.
אני מנסה לחשב כמה פעמים
נעקרתי מאדמתי
ואיני זוכרת.
מן היקום התכול אל חטיבת-הביניים,
מן החופש אל בית-החולים.
שלא יעקרו אותי גם מפה,
אני מתחננת.
אפילו אם רע לי ואני רוצה הביתה -
תנו לי להחליט לבד.
יש לי כאן את הנוף מחלון הכיתה
ותא קבוע בשירותים.
מצאתי לי חברים.
אני נאהבת.
פחות או יותר.
"צריך להתקדם בחיים", הם אומרים,
אבל מה אם אני רוצה להישאר במקום?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|