יש בי חורים ואני מטפטפת.

זה לא תמיד היה ככה.

רגשות שנובטים כמו זרעים של בושה
כי גידלו אותם בכיוון הלא נכון
נגד השמש.

מילים ששומרות עליי רחוקה
נופלות לפתע
על אנשים שמעולם לא הקשיבו.

אני אוטמת את החורים שבי עם התגובות שלהם-
אנשים שמעולם לא הקשיבו
לא יודעים מה להגיד.

זה לא תמיד היה ככה, אתה יודע
פעם אהבתי כשחיבקו אותי מהלב

וכעת רק כשאני מפספסת איזה חור אני נותנת למישהו להתקרב.

אמא אומרת שצריך לשכוח
את הסיבות לשמן אנו כאן

כי יש רגשות ששוכחים לצמוח
ויש שקבורים בתוך האדמה
וצומחים בכיוון ההפוך.