עת רדת הליל,
נפגשנו בגן.
הבטת בים,
בים הארגמן.
קטפת לי ורד,
קטפת שושן.
אדום כליבי,
אדום וקטן.
התקרבת,
התרחקתי,
זה היה מן ולס נלעג שכזה.
כמהתי,
אך ידעתי,
טירוף יהיה לאהוב את הנער הזה.

והמתנתי,
שעות,
לילות,
ימים
ושנים.
גדלת,
חדלת להיות אותו נער תמים.
ניסית
ודחיתי,
הבטחת
והיסיתי.
וקיויתי,
שאוכל ביום מן הימים,
להלך עמך שלובת ידיים בין ערוגות הבשמים,
להתנער מן האצטלה האפורה, המטונפת,
לשוב מן הגלות, לבנה ומבורכת.

וכשהמלחמה סערה,
הגעת בדהרה,
וחיפשת,
וכעסת.
אך לא הייתה לי ברירה.
לא נתתי דבר,
אצרתי עד כלות יכולתי.
שמרתי את ליבי לימים שיבואו,
בתקווה שיבואו לפני מותי.

ואחרי כמה אביבים,
בעלותי את  ההר,
ראיתי אותך,
שבור,
מרוט,
זרוק,
ליד הנהר.
נתתי לך את מימיי,
גררתי אותך לביתך.
נשאתי תפילה,
חיה,
חלקת עמי נשימתך.

אך כשרגליי נשרכו  עד אליך, עד לפתח,
ידיי משוועות לאשכר, לאתנן,
אך מה כבר חשבתי שביכולתך לתת לי, אהובי, בן המלך,
לתת לי, לבת השטן.