פיטר עזב.
עם הידיעה הזאת הרומן הדמיוני שבמוחה של הפיה נופץ.
היא אמנם אהבה אותו באמת ובתמים ,אך אם הייתם מכירים את
טינקרבל הישנה, הייתם מתפלאים שהיא לא שונאת את פיטר .
לא , אין צורך להגזים . לוונדי היא לא תסלח לעולם. אבל לפיטר
פן הדגול אשר ליוותה אותו באוויר והייתה לו נאמנה במשך שנים
ארוכות , היא
לא הייתה אמורה לסלוח. האם אהבתה היא זאת שהנחתה אותה לומר
נואש?
או שמא ההשלמה? לא אדע זאת בוודאות .ו
מכל מקום, פיטר עזב.
שום מקום התקיים תחת השגחתם של הילדים האבודים . שארית הפירטים
כבר עזבו מזמן עם מות מנהיגם הרב שודד הוק . בסופו של דבר
הבינו כי לא מייצרים בשום מקום אלכוהול, וככול המבוגרים נטשו.
ימי ההרפתקאות העזים של טינק עברו. חזרתה למולדתה לא באה
בחשבון. היא לא ממש הסתדרה עם בני מינה , ובעצם ניתן לומר
שנידו אותה (דבר שלא תספר לאיש לעולם)
הקרבה המוגזמת לבן האנוש המעופף באה על חשבון משפחתה ושבטה.
היא מעולם לא התחרטה על החלטתה זו.
גם לא עכשיו.
טינק. שלא כדרך אחיותיה ושלא כדרך בני המקום החלה להזדקן .
ובכל אופן לא היה זה דבר כה מפתיע .
היא הוזהרה ע"י השד הסגול, "מצער מזדקנים , מדאגה כמלים
ומדמעות מצטמקים .."
הפיה צחקה לו ברשעות ואמרה כי "שד סגול יכול לחזור לתוך המכחול
"
השד הניד בראשו בצער. "... טינק ילדותית תוכלי להישאר אך גופך
חייב
מחשבות שמחות" .
מאז אותה שיחה היא לא פגשה בו שוב. בתוכה ידעה שהוא צודק , וכי
מחשבות שמחות היו כוחה ומהותה.
וכך בוקר אחד קמה טינק ושטפה פניה בנהר .
מבבואתה נדהמה לראות את הגרוע מכל.
בתוך שערה הכתום והחצוף, הייתה שערה אפורה. היא כמובן נתלשה
בזעם והושלכה הלאה נשטפה עם הזרם.
מאז טינק פחדה לישון, כמעט כל יום גילתה משהו שלא היה אמור
להיות שם! וכמעט תמיד הייתה מצליחה להסתירו.
במשך הזמן סירבה להיפגש עם הילדים האבודים מחשש שישימו לב
לפגמיה.
טינק נשארה בודדה יותר מאיי פעם.
פניה חרושים קמתי יגון, כנפיה האפירו והתקשו זה מכבר.
לא. לעוף היא כבר לא תוכל,אך קסמיה עוד שירתו אותה ואירחו לה
חברה ושעשוע דל.
פיות לא מזדקנות, כך לפחות סיפרו לה בילדותה.
טינק ביקשה נפשה למות, הייאוש והבושה ששלטו בחייה אפפו אותה
מכל עבר. דמעות זלגו בשבילי הקמטים הזעירים על לחייה הקטנות
ועורה שכבר לא זהר היה אפרפר ממש ככנפיה.
טינקרבל הלכה לשרידי המראה שניפצה לא מזמן. התיישבה ליד רסיס
שיכלה דרכו לראות צלמה והתיישבה בדממה, ונפלה הארת חושך בלב
הפיה הזעירה.
פעם היא הייתה מזדעזעת עד לשד עצמותיה על מחשבה שכזאת.
היא הביטה בבבואתה ובריכוז ורצינות ולחשה את המשפט שהביא קץ
לחייה...
כשמצא אחד הילדים האבודים את גופתה. בתחילה היה סמוך ובטוח
שטינק חזרה! ומהטלת שוב בכולם. הרי תפרה לעצמה בובה...
אך ריח הרקב והמוות שהיה חזק וזר למקום.
הביא לקדקודו את סופה האיום, של ילידת פרחים, אשר אמרה לעצמה
"אני לא מאמינה בך, פיה". |