ואין סוף לידיים שלך שעוטפות אותי.
מתכסים תחת שמיכות כבדות, שמכסות לב כבד עוד יותר.
אנחנו גוף אחד, מתקרבים ככל שמחוגי השעון רודפים אחר עצמם, לא
יודעים היכן הידיים מתחילות, ואיפה הרגליים נגמרות.
אם היית שואל אותי דווקא היום את אותן שאלות שניתן לשאול בכל
זמן נתון, לא הייתי נותנת לך תשובה הגונה מלבד - לא יודעת.
איני יודעת דבר חוץ מהצורך להימצא איתך, בכאן ועכשיו, ברגע הזה
שמתמוסס אל תוך ענווה ושקיקה, אל תוך מערבולת זרמים תת-קרקעיים
שלי ושלך. איני יודעת דבר חוץ ממראך, או מהמגע הרוטט שלך על
פני עורי, מנשיקות שפתיך על שפתיי האדומות, הכמהות לכל פיסה
השייכת לך.
איני יודעת ואיני רוצה לזכור מהו זמן בלעדיך, או מהי שינה בלי
להביט בפניך השלוות וברסיסי הבוקר על ריסיך, בלי להביט בגופך
העירום, השייך לעידן אחר, לתקופה אחרת, בה יכולת לקרוא בשמי
בלבד ובכך הפכת אותי שלך.
אינך יודע איך ליבי מושם בשתי כפותיך, ואיזו תחושה מסמאת היא
תחושת חוסר היציבות שאני מרגישה בגוף הזה, שנשרט בעבר, יותר
מפעם אחת.
אתה בטוח כי הנתינה שלי אין סופית, למרות שאני משדרת לך תדרים
אחרים. אתה מרגיש שאהיה שם, לכל מקרה, לכל שאגה כואבת שלך למגע
ידיי, לכל איוושה, תחינה או בקשה לחום. מה אגיד? כי טועה אתה?
הרי שכן אתה קורא בי כמו סופר סתם בכתובים, כמו אנתרופולוג
במגילות הגנוזות, המתפוררות בעדינות משוועת כאב תחת ידיים
סקרניות.
ואתה, אינך טועה, כלל וכלל לא טועה. וידיעה זו מכאיבה לי יותר
מכל. כי אהיה שם תמיד להחזיק אותך, להרים אותך, לטפח אותך
כאילו היית הנבט הקטן ביותר בשדה, להשקות אותך מאהבתי,
מקרבתי.
ואתה אינך קטן כלל וכלל, גדול כמה אמות ממידותיי העלומות,
הביישניות, הרוצות לנסוג אל תוך האפילה בנבכי קרני השמש
החודרות את התריסים המכסים עלינו.
אתה חזק ממני, ואיני יכולה להתנגד אל מול הכמיהה המחרידה אליך,
זו המרעידה דלתות בלילה, המקרקשת שרשראות אופניים יתומות בשעות
צהריים מנומנמות. זו הפוצעת כל נים בגופי, המתחנן לא עוד,
המתחנן רק המשך. |