"אני משתוקקת לשבת בבית קפה על שפת הרחוב לראות את העיר",הוא
אישר זאת. שתיים וחצי בלילה,אמנם העלטה מתהדרת אך לא בתל אביב.
זה היה יכול להיות סתם עוד לילה מצוי, אבל כשאתה שותה קפה
ברוטשילד או שוהה חלק נכבד מזמנך שם, אתה מסיק שזה לא עוד סתם
לילה מוצא לבטלה. זה אחד הלילות היותר אותנטיים וטובים בחייך,
לכייף מבלי לעשות מהומה, זה רק בתל האביב, חשתי את התמוססותי
מכל עובר אורח שהביט בי, רוכבת אופניים חלפה על פנינו משכה את
מבטנו לכיוונה, היא לבשה גרביון צהוב ונעלי צבא, רק בתל אביב
זה ניראה כל כך יפה. זוג צעיר הולך יד ביד ומתבדח לבחור היה
תרמיל בומבסטי והסתקרנתי לדעת מה יש בתוכו, שאלתי אותו, כי בתל
אביב זה לא נתפס כמשונה, זה אפילו מגניב, מתחבר לאוכלוסיה "התל
אביבית", "דברים חשובים מאוד" צחק. כנראה שלעולם לא אדע ואמשיך
בסקרנותי, "יש לכם אש?" שאלנו, כלומר אני שאלתי והוא אחז
בסיגריה. הבחור ענה "אנחנו לא מעשנים סליחה". איזה גינונים
נאים, איזו אדיבות, היה נדמה לי שרק בתל אביב אדם יכול לבקש
סליחה על כך שהוא לא מעשן.