אתמול פגשתי פסל,
הוא גילף אותי במבטו, הוא פיסל את חיינו לאחר הערב הזה והוכיח
לי שאני לא היחידה שמרגישה לבד.
הוא צבע לי את העיניים בטורקיז, והוכיח לי שעדין צבע הטורקיז
נאהב.
שאלתי אותו אם יש לו דף באתר LOVE ME והוא צחק עליי, "אני
ניראה טוב, עובד בנתב"ג ואיטלקי אני לא צריך דף כזה"
"אבל אתה לבד..." חשבתי.
הוא נישק אותי, התרחקתי, אני לא כמו כל הבחורות שיפלו לרגליו,
אני רוצה הרבה חמר,אני רוצה גם פשתן וסול ובד אריג  ממשי עדין,
אני רוצה שיזוב צבע על הברייה הזאת,עטרת חייו.
אני רוצה שהוא ייתן לי שם, שם במה, שעוברי האורח, קהל ההוד,
יעברו ויביטו ויאמרו "היצירה הזאת מושקעת" ויקדו קידת הערכה
לכבודנו.
אני לא קלושה, אני רוצה אהבה.
נשכתי את אוזנו, אמרתי לו שהוא מוצא חן בעיניי, הוא המשיך
לפסל, הוא אמר שאני צעירה מדי,
אמרתי לו שאני יכולה לאכול אותו בלי מלח והנה אני מתחילה
לסעוד, אני לא חרדה אף על פי הבדל הגילאים.
הוא הצטחק. והלך.
אני חושבת שאני אוהבת אותו.