כשהייתי כבן 14 למדתי בבית הספר התיכון החקלאי בעמק חפר. הוא
לא התיימר להיות בית ספר חקלאי כמו כדורי או מקוה. במקורו נוסד
כדי לשמש מוסד חינוכי לילדי הייקים של מושבי הסביבה שבחרו בחיי
חקלאים למרות שהיו אקדמאים במוצאם. לא היו לו פרדסים ושדות
פלחה ולא רפתות ואורוות. את הנופך החקלאי סיפק חדר פוחלצים
גדול שנוהל בידי בחור מוזר ושתקן בשם חיים. היה לו זקן שחור
קצר ומן עיוות לא ברור ליד שפתו השמאלית. כשעבר על ידינו הדיף
ריח של פורמלין ובשל מוזרותו פחדו הילדים ללכת לחדר הפוחלצים
לבד. לי כאמור, קסם המקום במיוחד. גם כי החזקתי אוסף משל עצמי
במרתף הורי. היו בו עכשובים ועקרבים ומספר נחשים שנלכדו אצלנו
בחצר וצפו בתוך צנצנות פורמלין. חדר הפוחלצים של בית הספר היה
יוצא דופן בגודלו ועורר את סקרנותי בעיקר בשל כמות וגיוון
החיות שבו. אמנם גם אני לא אהבתי את ריח הפורמלין, אבל החיות
כמו חיות שנצבו בכל פינה ובארונות עץ מזוגגים קסמו לי והייתי
מתגנב מעת לעת. היו שם נשרים ונמיות, שועל ועורבים שניצבו שם
כמו חיים. יכולתי להשאר שם שעות ולהתבונן בהם.

מאחורי ביתנו היה שטח שכל כדונם וחצי שבו עמדו לולים עשויי עץ
ורשת ובית אימון לגידול אפרוחים בנוי מבלוקים. בכל השטח ניטעו
עצים שונים - בעיקר הדרים - אבל גם שזיפים, גויאבות ורימונים.
יום אחד כשעברתי ליד בית האימון, הבחנתי באדמה הלחה בגופה של
קיפוד שבשרו כבר יבש ונאכל וקוציו היו פזורים סביבו במעגל
כמעין הילה. מי שגדל בכפר, נחשף לדרמות החיים והמוות מקרוב.
אני הייתי קצת יותר רגיש. אמנם הלכתי ארבע קילומטר לבית הספר
עם סנדלים ביד כשאני מקפץ מפיסת צל אחת לשניה, אבל בניגוד
לחברי, הייתי מתרגש מכל אירוע. אני זוכר שראיתי פעם, איך ניסו
להפגיש את הסוס של מימי עם הסוסה של מזרחי במגרש הריק מצפון
לבית של מילשטיין. למרות שהניסיון לא הצליח, זה היה מראה מלא
הוד, לראות את החיות הנהדרות שועטות סביב עם קצף על שפתותיהם,
מרעידות בדהירתן את האדמה שתחתן. כשנה אחרי כן, כשהסוס של מימי
התפגר, הושלכה גופתו מאחורי המטווח הישן ושמשה מאכל לעורבים
וחיות שונות במשך חודש או יותר כשהסרחון עולה לשמים. לא היתה
אז מחלקת תברואה.

ברגשות מעורבים, על סקלה שנעה מתעוב עד סקרנות - נזהר שלא לגעת
בידים ונעזר במקלות דקים - נטלתי את ראש הקיפוד והנחתי אותו
אותו בצינצנת ריבה ישנה. כשהגעתי לבית הספר התיעצתי עם חיים
והוא נתן לי מלח כלשהו שעמו בישלתי את הגולגולת בתוך קופסת
שימורים ריקה עד שנעלמו כל שיירי העור והיא נחשפה במלוא לובנה.
הבישול גרם להתפוררות מעשה הבריאה עצמות הגולגולת נפרדו, הלסת
התחתונה השתחררה והשיניים הזעירות נשרו מן הלסתות ונאלצתי ללקט
אותן בזהירות.

הנחתי את כל העצמות הקטנות על נייר סופג ובמשך ימים רבים,
ישבתי בסבלנות מאד לא אופיינית לי. איחיתי את עצמות הגולגולת
ובעזרת מלקחיים וזכוכית מגדלת, הדבקתי את השיניים והלסתות
לגולגולת העליונה. אט אט הלכה ונשלמה המלאכה ונחשף יופיה המת
של גולגולת הקיפוד. כשהסתיימה המלאכה צבעתי אותה בלכה שקופה.

הגולגולת הזו שמורה איתי כבר 55 שנה. היא איתי בתיק הסמסונייט
הנעול שלי, ליד האקדח. חיברתי לה שרשרת והנחתי אותה בתוך
חביונית פלסטיק קטנה . פעם בכמה שנים אני מתבונן בה וכשאני
זוכר את פרטי הימצאה והרכבתה עולים בי גם זכרונות מילדותי
היחפה בכפר.