[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. לפתע, נשמעה נקישה בדלת.

הוא התרומם באיטיות, הניח את כוס הקוניאק שלו על השולחן העגול
באמצע החדר, ניגש לדלת המתקלפת ופתח אותה לרווחה, מצפה לראות
אף אחד. הוא הוציא את ראשו החוצה, וסקר את המסדרון השומם לימין
ולשמאל. אף אחד.

האיש סגר את הדלת באיטיות. הוא עוד המשיך להביט על הידית כמה
שניות, בלי שום מחשבה או מסקנה בראש. הוא הסתובב וחזר להתיישב
על הכיסא במרכז החדר, ליד השולחן עליו מונח הקוניאק. חדר מלון
זול סטנדרטי. תמונה בצבעים בהירים על הקיר, שטיחים מאובקים
מקיר לקיר, מיטה שראתה דברים מעניינים יותר בחייה, תריסים
מוגפים וביניהם מפרידות קרני שמש בין ערביים שחודרות לחדר כמו
יתדות ברזל, מפיחות ערפל כתום בחדר.

מחוץ לחדר המלון הזול, יש את המלון עלום השם, בעיר עלומת שם,
במדינה עלומת שם, בעולם שכבר מזמן שמו נשכח.

האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. הוא ניסה להיזכר בחייו,
משפחתו, בכל, והכל נראה עמום. הוא שתה עוד לגימה מהקוניאק. קרן
של שמש שוקעת חדרה מהתריס והתמקמה בלי יותר מדי שאלות על
השולחן. הוא מהרהר מעט בקרני שמש. על איך תמיד בחורף הוא קצת
עצוב, ואיך בקיץ הוא תמיד שמח, אם כי מאז שהוא נהיה האדם
האחרון בעולם, גם בחורף וגם בקיץ הוא תמיד קצת עצוב. בעצם הוא
גם קצת שמח. כל התחושות נהיו מעורבבות לכדי תחושת מועקה בחזה.
הוא לא זכר מתי הפעם אחרונה שדיבר עם בן אדם. אף אחד לא טורח
לזכור דברים כאלו, כי מי מצפה להישאר להיות האדם האחרון בעולם?
אולי זה היה מוכר הגלידה שאמר לו "בבקשה" על גלידת ריבת החלב
שהזמין, אולי אלה היו ילדיו שרצו אליו בצעקות שמחה, אולי זו
אישתו מדברת איתו על המשכנתא שכבדה עליהם, אולי אלה בכלל הוריו
ששאלו מתי הוא בא לבקר עם הנכדים הבטוח הוא שכל זה היה ממזמן.
האיש לא ידע כמה זמן עבר בדיוק, אבל הוא ידע שעבר מספיק זמן
כדי שהדברים יספיקו להתערבב ולדעוך, להפוך ליריעת בד במוזיאון
עם כתמי צבע שאף אחד לא יודע איך להביט בה.

בהתחלה עוד היו לו חלומות. כאלו שהוא רואה בהם את מה שהיה לו,
רואה איך הדברים היו פעם, חלומות בהם היה יכול לחיות את העבר.
אחר כך הם התחלפו בחלומות שמעוותים את העתיד, כאלו שבסופם העבר
מדלג על ההווה וחוזר, מרמז על הבטחות שווא. ואז הגיעו חלומות
על ההווה, הוא חי את מה שחלם וחלם את מה שחי, עד שהחלומות
והמציאות ישרו קו לכדי בלילה מונוטונית.

אם הוא היה מודד זמן לפי מספר בקבוקי הקוניאק, אזי מספר מכובד
של ארגזים כבר עבר, אבל לפני הקוניאק היו ארגזים של וויסקי,
ולפני כן ארגזים של בורבון, ולפניהם תקופה ארוכה של יינות, אז
מי בכלל יכול לעקוב. היפה בקוניאק, הוא הייסורים. כמו בכל דבר,
יותר מעניין אם יש מעט תמצית של ייסורים.

האיש האחרון בעולם ישב לבדו בחדר. לפתע, נשמעה נקישה בדלת.

הוא הסתכל על כוסית הקוניאק שלו. לא נשאר עוד הרבה. הוא לגם את
הנוזל החום עד תום, קם מהכיסא, יישר את גבו, וצעד לעבר הדלת.
האיש האחרון בעולם אפילו לא טרח להציץ בעינית הדלת, ומייד פתח
אותה לרווחה. מולו, עדיין ריק. הוא לא התמהמה להוציא את ראשו
למסדרון, אלא סגר את הדלת ופסע לעבר הכיסא. האיש כבר התכונן
להתיישב ולמזוג לעצמו עוד כוסית קוניאק, כשהחליט לגשת אל
החלון. הוא פתח מעט את התריסים לכדי חרך והציץ החוצה. השמש כבר
עייפה מלהאיר והחלה לדמדם אל סופה. מול חלונו, בנין דומה לבנין
שלו. חלק מהחלונות מנופצים, חלקם מוגפים וחלקם, פשוט חלונות.
ברחוב-שומם. בשמיים-שומם. הוא זכר איך בתקופת ילדותו, בעיר
אחרת בארץ אחרת, היה משוטט ברחובות כתחליף לתחביבים. אומרים
שהיה קצת בריון, הכה ילדים קטנים ממנו, השחית בניינים נטושים,
אבל כל זה עבר כשסיים את בית הספר וגילה שהוא טוב עם מצלמות.
גם זה חלף בסוף, כשגילה שהוא טוב גם עם אלכוהול, או יש לומר,
לא טוב עם אלכוהול. משעשע איך כשאתה האיש האחרון בעולם,
אלכוהוליזם זו לא הצרה הכי גדולה שלך. שחמת כבד נראית כמו דרך
לא רעה - למות בהשוואה למה מחכה לו בחוץ. כשיכאב לו הוא פשוט
ישתה יותר.

זה לא שלא עברו לו מחשבות על מוות, לחדול מלהיות האיש האחרון
בעולם. כמו לגאול בהמה גוססת מייסוריה, כמו לעשות הפלה לעובר
בעל מום, כמו לזרוק לפח חלב מקולקל. אם זה לא עובד, אין טעם
להשאיר את זה. עתיד טוב יותר אין. בעולם עם מטאפורות היה אפשר
להשוות אותו לקשיש חירש אילם ועיוור שמחובר למכונת הנשמה.
לעיתים יש דברים שהעולם יודע להסתדר בלעדיהם.

האיש האחרון בעולם עמד ליד החלון והציץ. לפתע נשמעה נקישה
בדלת.

הוא ניתק מבטו מהרחוב, והסתובב לעבר החדר. פסע אל הדלת, תוהה
איך יהיה סופו. כמו של כולם? ומתי זה יגיע?

הוא נעמד מול הדלת המתקלפת, נשם עמוקות כמה רגעים. סובב את
ידית הדלת, ופתח אותה לרווחה. קיר המסדרון החזיר לו מבט נוקשה,
ופרט לזה מאום. הוא טרק את הדלת והסתובב חזרה. כנראה שהסתובב
מהר מדי, או ששתה יותר מדי, או שסופו מתקרב כי הוא מרגיש קצת
סחרחורת ובחילה.

האיש צעד למיטה והתיישב עליה. לאחר כמה דקות של נשימות עמוקות
ועיניים עצומות הוא הרשה לעצמו להשתרע על המיטה, מביט לתקרה
המאובקת. מדי פעם הרהר איך תקרה יכולה להיות מאובקת, הרי גם
האבק הקטן ביותר כמו הסלע הכי גדול מתנהג לפי חוקי המשיכה אז
איך גרגר קטן יכול להישאר צמוד לתקרה? מה כבר הגרגר הקטן יודע
שהסלע הגדול פיספס?

בטח פעם מישהו ידע את התשובה לזה, אבל היום ישנו רק האיש
האחרון בעולם והוא לא יודע את התשובות לשאלות קיומיות הרבה
יותר מזריחה ועד שקיעה הוא צף בהזיות ובלילות הוא טובע לתוך
המציאות של חייו, ממתין ללא נודע ובלי הרבה ציפיות למה שיבוא
לאחר מכן. אומרים שמאחורי כל גיבור יש טרגדיה, ובמונחים אחרים
להיות האיש האחרון בעולם זה נקודה לגבורה, אך על הטרגדיה קשה
להצביע, אם כי אין ספק שהיא שם. משתמשת בצבעים קשים כמו אור
מסמא עיניים ואפילה ריקנית, מזדרזת ומאיטה בהתאם לצרכיה, מעלה
זיכרונות כאלו כדי להכאיב ומדחיקה אחרים כדי למנוע נחמה, עושה
כל מה שבידיה כדי להפוך כל רגע למייסר ומענה, פרט ללחיצה על
ההדק ולו רק בגלל הסיכוי הקל שהסוף יביא עימו מנוחה וגאולה
לעבדה הנרצע.

ליבו התחיל להאיץ שוב, הוא התנשם. עצם את עיניו וניסה לדחוף את
הטשטוש במחשבותיו ולהתרכז ברעש-לבן דמיוני. ידיו הפכו לחות,
אצבעותיו מנומללות וליבו עומד להתפקע מהחזה שעייף כל כך
מהתעוקה. הוא הרגיש את הדופק בצווארו, חום התפשט לכל איבריו.

האיש האחרון בעולם התנועע בחוסר-אונים על מיטתו. לפתע, נשמעה
נקישה בדלת.

הוא קפא במקומו, עיניו פקוחות לרווחה באימה. הוא קפץ ממקומו,
מוכן לבאות. שני צעדים גדולים עד לדלת. הוא הציץ מבעד לעינית
ומולו עמד קיר המסדרון. הוא פתח את הדלת המתקלפת של חדרו,

הביט ימינה, הביט שמאלה, ולא ראה אף אחד.

הביט מטה, וראה על שטיחון הכניסה את העיתון היומי מונח לפניו.

האיש האחרון בעולם נרגע, ונכנס בחזרה לחדרו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזהו החכם,
המשוטט בדף
האחורי.






חוקר הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/9/11 19:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמדיאוס שובלגרובר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה