ולפעמים זה טוב. ולפעמים זה ממש טוב.
וכשזה רע אתה יודע.
כמו סרט נע באולם ישן, שוב מנגן את אותה תמונה.
דם קרוש עדיין מעטר את הקיר עליו נשענה בפעם האחרונה.
שקיקה. שאיפה. שריפה. נשיפה.  
זעקה אילמת. תפילה לשווא.
לאחר רגיעה, לאט נמס אל הספה.
העיניים נשארות תלויות באוויר, מחוברות למסך לבן.
ראש מנופח, קשור בחוט דקיק, מעופף לי בבית.
בין שתיים לארבע, הופך רהיטים, דופק משקופים.
משאיר לי את הברז במטבח מטפטף.
טפטים ישנים מתעוררים לחיים.
מנסים לנתק עצמם מאותו קיר כובל,
מדממים נוזל צמיגי ודביק בעודם מתעלמים מהכאב המפלח בבשרם.
חתיכה אחר חתיכה נופלים מתים על רצפת חדרי.
שקוע אולי עמוק מדי בכדי להתרומם, אני מביט בנשאר סביבי.