לא ישנתי טוב בלילה בין רביעי לחמישי. הלכתי כהרגלי בזמנים
האחרונים לישון לפנות בוקר, והתעוררתי די מוקדם, בסביבות 8
בבוקר. אין לי תחושת זמן והזיכרון שלי לטווח קצר דפוק, אז אני
לא זוכר מה עשיתי בבוקר. נדמה לי שזה היה אז היום בבוקר שכתבתי
איזה שיר כזה שמח מבדח חמוד, למרות שלא הרגשתי התרוממות רוח
מיוחדת. או שזה היה לפנות בוקר לפני שישנתי, מי יידע?
אז ישנתי צהריים, והעברתי זמן עד הערב. התלבשתי בגדים של
שכונה, של אחד ש-רק יוצא מהבית לרגע - ג'ינס, חולצה ונעלי-בית.
הצלחתי לגרד מ-כל מיני מקומות בבית 15 ש"ח ויצאתי קצת לפני 8
בערב כשהמכולת נסגרת. קניתי חפיסת סיגריות והלכתי לגן הציבורי
הגדול לנשום חופש ואוויר. אבל לא הייתה לי היום שם את התחושה
שהייתה לי אתמול. לא הרגשתי כ"כ חופשי, והאוויר לא הרגיש כ"כ
מתוק. אותו איש שהיה אתמול בא בדיוק באותה השעה באותם בגדי
שכונה, יותר שכונה משכונה - פיג'מה, והתיישב על ספסל לא רחוק
ממני. לא רחוק עשו על האש, והיה איזה מנגל ציבורי של העירייה
מעלה עשן. הייתה תחושה קלה של מחנק ומתח, בכלל לא כמו אתמול.
אתמול ילדים קטנים מאוד התרוצצו, והיו הורים דואגים ששמרו
עליהם. אתמול האוויר היה עשיר יותר, והעולם היה נראה רחב יותר.
אתמול ראיתי אישה יפיפייה בערך בת גילי שטיילה עם הכלב ועברה
על פניי והביטה בי. כיף לחשוב שאולי עברה על פניי בכוונה. היא
לבשה מהוגן, אבל צמוד. חולצת צמר אפורה צמודה וג'ינס צמוד
בהיר. החולצה הייתה הדוקה על השדיים הנהדרים שלה, איזה שדיים
משגעים, לא קטנים ולא גדולים, זקופים כמו אצבע משולשת.
וכשהבטתי אחורה - כשהלכה והתרחקה - על התחת שלה, לא התאכזבתי.
תחת דשן אבל לא ענק, מלא ובריא תחת ג'ינס בהיר. נתתי לה את
הציון הגבוה ביותר, היא עשתה לי את הערב אתמול. הולכת זקופה
וגאה, נראית חכמה ופיקחית, עשירה בראש ומסופקת מהחיים, די
רגועה, ויודעת שהיא נראית טוב אבל לא גאוותנית. מה טוב - היא
נראתה עשר.
אבל איזו אישה כמוה תרצה אחד כמוני. היא גדולה עליי. עולמי צר
כעולם נמלה, והעולם שלי זה הרחוב שלי, ואולי קפיצה פעם בחודש
לקניון או לקופ"ח - שגם הם נמצאים במרחק עשר דקות.
אבל לא היה משעמם לגמרי היום בגן, גם אם לא הרגשתי מה שרציתי
להרגיש, כמו אתמול. בפתח הגן היו זוג תיירים, כך נראה, והאישה
הבלונדית בלבוש ספורטיבי העמיסה על הגבר, שהאמת נראה די לפלף,
אבל בעל ראש חופשי, איזה שני תיקים מלאים ואיזו קסטת וידיאו.
אני חלפתי על פניהם לספסל שלי. האישה הזו הייתה צעירה יחסית,
בערך בת רבע עשור לשלושים, והייתה יפה ונראתה קצת עייפה. ישבתי
על הספסל וראיתי אותה נכנסת לבין השיחים ליד לבד. לא הבנתי מה
היא מחפשת שם, חשבתי אולי היא רוצה להשתין. זה מקום די פתוח,
מעט מאוד שיחים על רצועה ארוכה ברוחב של שני מטר. אבל הבנתי
שהיא מחליפה בגדים. תיירים. ארץ אחרת זה לונה-פארק. היא פשטה
את בגדי היום הספורטיביים תוך כדי שהיא מעלה על עצמה שמלה
ארוכה וצרה, סולידית, בצבע שחור. קשה היה שלא להעיף מבטים,
דברים כאלה לא קורים בירושלים כל יום, אפילו לא כל שנה. אני
הייתי רגוע, למרות שההפרעה בשגרה הרגילה של השכונה שאני מכיר
קצת הטרידה אותי. היא יצאה מהשיחים והביטה עליי אחרי שהחזירה
את הבגדים שפשטה - היא כנראה קצת פחדה שאולי העירה בי איזה שד
ירושלמי לא מוכר לה. אבל אני הצתתי סיגריה ולא התייחסתי, והם
הלכו לאט, בקצב של תרמילאים, והתרחקו משם.
האיש שהיה אתמול דיבר בפיג'מה בטלפון, אומר הרבה הלו-הלו, שזה
מרגיז אותי לשמוע אנשים ככה. אנשים הגיעו עם שקיות וחבילות של
אוכל לגן, ואני החלטתי להסתלק משם. הורדתי מהבית את הפח,
התקלחתי, ועכשיו אני כאן, מקווה שהנפש תיפתח לי שוב. אני לא
אוהב להרגיש צפוף-נפש, פחוס, פנאטי. אני מרגיש ככה כמו הערסים
העצבניים ששומרים הכול בבטן.

נכנסתי לפסיכוזה קלה וזמנית. מה שהוביל לכך הייתה כשל מוחי וכן
שני שירים ברדיו שהסעירו אותי. את הרדיו הדלקתי בטלוויזיה,
בעזרת שלט. קיימים שני שלטים, אחד של הממיר ואחד של הטלוויזיה,
והם לרוב נמצאים יחד. באיזה שלב נשאבו השלטים ע"י נוסעים בזמן,
אך לא ידעתי על כך. חיפשתי אותם היטב, אולי שמתי אותם תוך כדי
שיכרון חושים באיזה מקום לא רגיל. אך לא מצאתי. הרדיו דפק
שירים שגרמו לי להרגיש לא נוח. השירים היו טובים, אבל הם היו
מושלמים מדי, דבר שאני לא אוהב. מצאתי את עצמי זרוק לרגעים על
המיטה, מעשן את מנת הסם הבאה, ופוחד לכבות את הטלוויזיה בכפתור
מתחת לצג שלא יהיה לה נזק. השירים עינו אותי, לא יכולתי לעשות
כלום, אפילו לא להעביר תחנה או להנמיך את הווליום. באיזה שלב
מצאתי את הכפתורים בטלוויזיה שלא קשורים לשלט והנמכתי. הם הכו
בי חזק עם הפרסומות שלהם, הם עינו אותי. זו הייתה שעה ברדיו
מסחרית חזקה. הכול בחסות. חוץ מהפרסומות אפילו הקריין שהיה
"חמוד" מדי נאם פרסומות שחוקות בתחנה זו אל המיקרופון. כיביתי
את הטלוויזיה בלי לדעת איך להדליק אותה שוב. כיביתי אותה
בכפתור הצג, והיא נדלקת רק עם שלט. האזנתי לשרון חזיז בדיסק
הראשון, הכי יפה, למרות שלא שמעתי את השלישי. חיכיתי שהראש שלי
יסתדר כדי שאוכל לחפש את השלטים בצורה יותר שפויה. חשבתי אולי
נפלו מאיזה מקום, אולי בסערת חושים ורגשות שמתי אותם באחד
הארונות. אולי במקרר. אולי בפח. הן לא היו שם. לבסוף תוך עישון
סיגריה הבטתי באדישות על השולחן הנמוך הרחב באמצע הסלון. הם
היו שם פתאום, כאילו כל הזמן. אבל בדקתי בשולחן ומוזר שפספסתי.
אני חושד שאנשי עתיד השאילו אותם ממני.
שמתי אותם במקום בטוח, על הספה הצמודה למיטה. עלה בי חשש בקשר
לטלפון הנייד, אבל מצאתי אותו בקלות. עלה בי חשש שנתקלתי בכשל
מוחי, או שעשוע של ישויות. כעת כבר לא אוכל ללכת למכולת, המוח
שלי חלש מדי. אכלתי קצת חלה עם שמנת. פרוסת גבינה מלוחה
לקינוח. יש מספיק שתייה וסיגריות. אין לחם, אבל יש פיתות. אני
חושב שאני צריך לנוח. יום לא קל עבר עלינו, ועדיין לא
התאוששנו.