יום ראשון מתוכנן והשמש קורעת את האספלט כפי שביקשתי.

הסברתי למזכירה שלי בקול זועף שלא תתקשר אלי אפילו אם היא
סוחבת דום לב עליה. זה יום חשוב ו"אני מספיק עשיר בשביל לספוג
הכול" צרחתי עליה. אישה מטומטמת. אני משאיר אותה רק כי אבא שלי
דרש והסביר שהיא המנוע של העסק. מנוע מקטר של טרקטור נכה תהיה
הגדרה יאה לעלוקה הזאת.

נכנסתי לאוטו והשארתי את החלונות אטומים. החום החונק התיישב
לידי וחגר. אני אוהב את החום שמציף אותי בקופסא האטומה שמשנעת
אותי עד סף ההכרה שלי. המצח מזיע ובוכה, מזכיר לי ימים כתיקונם
שהחום הנורא העביר אותי על דעתי. אני מסניף את הצחנה של עצמי
ומנסה למצוא דרכים להאריך את הדרך רק בשביל עוד קצת מק
וריקבון. גם אבא עכשיו מרקיב. דוממתי מנוע וחיסנתי את עצמי
בכיפה שחורה ועוטפת.

עברתי את שער הניצחון הראשי של המוות והרכנתי ראשי לאות שלום
לאורנה מוכרת פרחי האהבה שכהרגלה שמחה לכל הבאים הטריים. הרב
משה חלף לידי עם אופניים וזקן פלומתי שהיה רך כענן. הידסתי את
דרכי אל החלקה שהזמנתי מבעוד מועד. "פה נטמן בעייפות וחוסר מעש
בן". כמו שביקשתי אפילו לא נכתב שם משפחה. לאקוני ומדויק. כך
אוכל למצוא אותו בקלות יתרה.

שיש שחור מונח על אותיות ארד. גומחה לנר וכד לפרחי שנאה
מקובעים לנצח. יכולתי לראות את אבי מתקרב מבעד לשבילים השחורים
ולפרחי סחלבים פראיים אשר ניקבו את קו האופק מבעד לכל הקברים
שמסביב. השמש קבעה לעצמה זמן הפסקה והשמיים צבעו בגוונים
ארוכים של כחול כהה (אפור מקפיא) את האוויר שמסביבי. הוא נצמד
לכתפי ושאל אם איחר בהרבה.
"לא יודע, מתי אתה אמור להגיע?" התבוננו מלאי סיפוק על המיטה
הקשה שחיכתה רק לו. "הנאה הדירה בעיניך?", "נאה, נאה", "אז
מדוע שלא תישאר?" שאלתי. "אולי אשאר".

הרב הצטרף ללא דיחוי וחשבנו להתחיל את הטקס. עמדנו שם שלושתינו
מחכים. בן פשט את מעילו המהודר, הניח נעל אחת על הקבר שלידו,
נעל שניה על הרצפה. קורע באיטיות חולצה צחורה, מפשיל מכנסיים
ותחתונים. מסלק גרביים לוחצות ומחדיר עצמו אל דירת הקבע החדשה
שלו. בעודו מרחף מקביל אל הקרקע המזוהמת עליה אנחנו עומדים הוא
מביט אל תוך עיניי ומחייך חיוך מתנשא. "את זה שייחלתי לי, בא
לי" הוא מפטיר בשגיאה נוראית. " את זה שייחלתי".

משה פותח את ספרי האגדות שלו שהוא נושא בחירוף נפש ומתחיל לפלח
את הזמן בקול פעמונים חד ונמוך. בשלב מסוים הרב המצחיק מספר
לאף אחד על אלים דימיוניים ורחמים שנעלמו מהעולם ללא שוב כבר
מלפני 70 שנה. אני סוטר לכף ידו ובועט את הספרון שנפל לשלולית
בוץ שהתמקמה לידינו לכבוד המחזה. אני מתיישב על הקבר ונשאר
בודד אל מול האופק. דפיקות עמומות מזעזעות את ישבני מלמטה
ושאגות העולם הבא מנענעות את המפרקים של ברכיי. בעודי מתקשה
ומתאבן לנצח קרניים מסוקסות חורכות את המשך הדברים:

"פה נטמנו, בעייפות וחוסר מעש, בנים, ללא שוב"