הגשם הולם בחלונות דירתה בזעם של מישהו שאיבד משהו ודורש צדק
(אולי אבא שאיבד בת ודורש להחמיר את עונשם של רוצחיה).

והיא יושבת לבדה בסלון וקוראת את "והיום איננו כלה" ולפתע
נלפתת בהתקף חרדה פתאומי, כזה שהופך את נשימתה לדקה וחיוורת,
נשימה שלא מזינה את הגוף באוויר, כי אם באימה סמיכה.

אנחנו יודעים שמקור חרדתה הוא בדימוי האב שהענקנו לגשם בשורה
הראשונה. האב חובט באגרופיו על חלונות הזכוכית, מוכה יגון,
עיניו סחוטות, פיו קרוע בעווית צער שנחקקה בו מיום שקיבל את
הבשורה המרה מכול - הכיצד לא תיפול עליה חרדה.

מבעד לנשימותיה השטוחות ומועקת החזה, היא מנסה להסביר לעצמה את
החרדה שאחזה בה -בעוד כשלושה חודשים ימלאו לה 35 שנים ואין לה
מי שיאהב אותה, עבודתה, שמכלה את זמנה וכוחותיה, הופכת למאוסה
בעיניה. נשים צעירות, טובות ולהוטות ממנה תופסות את מקומה
בעולם.

מוטב היה, כך היא חושבת, לו הייתה נענית להצעת הנישואין של איש
הנדל"ן נמוך הקומה שריח גופו נדף מנקבוביות עמוקות כשוחות. טוב
לב ומסור היה ומרפא היה בו לבדידותה.

ואנחנו כל כך רוצים לומר לה, כמה היא טועה. זהו רק דימוי האב
האומלל בו נפתחו הדברים (אוי, כמה אנחנו מצטערים שפתחנו באותו
דימוי ארור), אך אין אנו יכולים לעשות דבר והיא מפרכסת על
השטיח תוך בכי נורא.

לו רק יכולנו, היינו אומרים לה כמה היא יפה ונהדרת היא - בוחרת
לה מאהבים לסוף השבוע ואינה זקוקה לאיש בכדי להזין את אושרה,
עוד היינו מספרים לה כמה עצמאית וחזקה היא בעינינו וכי טוב
עשתה שדחתה את הצעת הנישואין של איש הנדל"ן, שכן זה ביקש  למלא
את כרסה בתינוקות ולרוקן את ליבה מתוכן.

הלוואי שהיה בידינו להפסיק לפחות את הגשם, אך זה, כאילו בכדי
להכעיס, מתחזק ומרעיד את החלונות כמאיים לשברם.

אולי אם נמצא מזור לנפשו הפצועה של האב גשם הנורא, היא תשקוט,
תיטול את הספר שהושלך על ריצפת דירתה ותמשיך לקרוא על הרכבות
שנוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...ומזה ומזה למסילת הברזל
משתרעים מרחבים עצומים של מדבר...

חזרתי לאתר בטעות, 9 שנים לאחר שכתבתי בו 4 סיפורים קצרים.
קראתי שוב את הסיפורים שנכתבו לפני כעשור ולאחר מבוכה קצרה,
חשתי צורך לכתוב שוב, מתוך אותו מקום, ואולי לגלות מה השתנה
בכתיבה שלי.