העפעפיים הכבדים מאיימים להיטרק,
להשאיר אחריהם שובל שחור של עייפות אפורה,
ארורה, כל כך מוכרת ועם זאת כה זרה,
אני מסתובב במקום הישן הזה,
כל כך הרבה שנים עברו,
ופתאום הצלילים האלה מוציאים ממני את אותם רגשות,
ישנים, שקבורים עמוק בין רשתות ההסוואה שטוויתי.

האור הצהבהב של מנורת הרחוב מעמעם,
מאיים לפזר את העייפות שלו לכל עבר,
בדיוק כששלוות הלילה מופרת על ידי משוטטים למיניהם,
עייפים בדיוק כמוני, וצלילים עמומים של מוזיקה נמוגה,
שעומדת להתחלף בקרוב בכל מקרה.

ואז, כשהדף מתהפך שוב ושוב,
מתקרב אל סופו הצפוי כל כך,
המוכר והידוע,
ועם זאת המרגש והמפתיע כל פעם מחדש,
הגיעה הזמן לוותר ולתת לעייפות לעשות את שלה.