אם רק היית יודעת הכל...

אני שוב קם באמצע הלילה כי חלמתי עליך, הולך מרתיח מים, החלום
עדיין מתרוצץ בתוך הראש, וכשאני ממצמץ זה נראה שהחלום הוא יותר
אמיתי מהמציאות, מכין תה ויוצא לעשן, לא להעיר את החבר'ה. אם
היינו מריצים את השעון אחורה, בדיוק במצב הזה הייתי מתקשר
אליך, ולך לא היה איכפת אם את צריכה לקום מוקדם מחר, את תעני
בכל מקרה, כי אני סוף סוף מתקשר. זיק של אש ומדליק סיגריה,
עוצם את העיניים עם השכטה הראשונה, כמו תמיד, כשאני סוגר את
העיניים אני רואה אותך, לא כמשהו מוחשי, אלה בתור אבסטרקט,
פשוט, את המהות שלך, פוקח עיניים ומשחרר את העשן. קר, ממש קר,
קצת רוח, אולי ירד גשם עוד מעט, לא איכפת לי, להפך, מקווה
לגשם, מקווה לגשם בשביל שאני אוכל לדמיין את אותו יום שוב,
אותו יום בכיתה ח' או ז' שבאמצע בצפר התחיל לרדת גשם, ופשוט
רצתי לכנרת, ישבתי שם על החוף, ממש על קו המים,קפאתי מקור,
התפשטתי לגמרי ונכסתי למים, ככה, ערום במים, צף בגשם, עוצם
עיניים ומדמיין את כל החיים שלי, אני עדיין מרגיש שאם מישהו
ייתן לי מכה מספיק חזקה בראש, אני אתעורר שם, בתוך המים, ערום,
נבהל לשניה, ומחייך, צפתי ככה עד שירד הערב, ספוג מים ומאושר
עד לשמיים חזרתי הביתה,ברגע שנכסתי קיבלתי סטירה מצלצלת מאמא
שלי, ואחרי זה חיבוק, ואחרי זה 40 מעלות חום. זה היה אחד הימים
המאושרים בחיי.
אהבת לשאול אותי על הילדות שלי, אני לא אוהב לדבר על הילדות
שלי.
אולי כן, אבל לא נראה לי שתביני את ההרגשה של ילד שהחבר הכי
טוב שלו זה הרוח, שאת הסודות שלו הוא שומר לירח, והאהבה
הראשונה שלו הייתה הגשם.
לפעמים אני אפילו לא מצליח להיזכר איך זה הרגיש להיות ילד,
תמים, נאיבי, בלי דאגה או רגשות, זה פשוט נמחק לי מהמערכת.