היה לי פעם וויכוח, לשני הצדדים היה ברור שלדברים טובים
מתרגלים מהר. אני טענתי שלדברים הרעים- לא.

ושוב לפנות בוקר
הנשק נשאר מתחת למיטה (כי מי יהיה לשים לב בשעה כזאת)
ושוב יחפה ברצפה הקפואה
ושוב כבר אין כוח

בבוקר, לפני האוכל, אחרי האוכל
כשרצים
כשנחים
בצהריים, בערב, בלילה
ושוב לפנות בוקר

יום, יומיים, שלושה, שבועיים
זה בסדר עכשיו רק בבוקר
הספרה שלוש לא זוהרת בשעון

ורק כשרצים או הולכים מהר
וגם לפעמים בערב

האש לחשה לי,
שגם כשדברים כבר לא נראים גרועים,
לעקור אותם יש צורך
והיא עקרה, והיא שרפה! ניסיתי להגיד לה
'אבל אז מה?
יהיה בסדר'
והיא,
השתוללה.