את לא היית זו שהלכה לאיבוד, את היית זו שהלכה על ארבע. וזאת
לא הייתה הגרביטציה שהורידה אותך למטה. לא. את פשוט עושה מה
שאומרים לך. אז עשית מה שאמרו.
סך הכול, כמעט כולנו עשינו ככה. עוד לפני כן אפילו, חיכינו
ליום שבו הם ייקחו אותנו, יקשרו את עינינו ויזכו אותנו סוף סוף
במסכת המשפילה-הנכספת ההיא. ישביעו אותנו להשביע אחרים.
החיים היו אז רצופים באירועים שיש לצפות להם, טקסי מעבר שהמעבר
בהם היה כל מה שהפריד בינך לבין מה ששם. וכמו תמיד גם בשנה
ההיא חזית בעיני-הרוח שלך מבעוד מועד תרחיש הירואי, שמידת
ההתאמה שלו לחוויה הממשית שהגיעה אחריו - אם הייתה - משולה
לקול חריקה מאומצת.
בפעם הזאת דמיינת בעיקר לכלוך. הלכלוך לא הפחיד אותך בכלל; הוא
עמד לעטוף את כל גופך, מכנסיים, פנים. המשימה החשובה שלך הייתה
לדעת לצחוק לו, להפגין אל מולו בגרות-אדישה-סלש-גבריות-קשוחה,
כאנטי-תזה ליללות הנרגשות של השאר, הבוכיות הנקלות ההן.
ידעת אמנם שהתהליך אמור לכלול בתוכו אלמנט של כוח, אבל דימית
לך בראשך שהנכונות להטביל עצמך מתוך רצון חופשי בבוץ שיכינו
עבורך תעשה אותך שייכת כבר מההתחלה במידה מוגבלת-אם-כי-מספקת
אל ההם, אל מי שאת עדיין לא. דימית שההשלמה עם העליונות שלהם
היא האופציה היחידה להימלט מגורל של נחיתות. ולא לקחת בחשבון
את אופציית ההיעלמות.
האם היעלמות היא אופציה? אפשר בכלל לקחת אותה בחשבון, לבחור
בה? או שיש מי שהיא פשוט קורית לה? לא על זה חשבת כשהגיע תורך
לצאת כמו כולם אל מסע הביזוי הקטן והסמלי שגם את כל-כך ציפית
לו. לאורך פסי הרכבת, בחושך ירח מלא, נעלי האול-סטאר מתרגלות
הליכה כאילו בוטחת, מוטחות באדישות מעושה במסילה. אמרו לך מה
לעשות, וגופך כבר להוט להיות מופקר בידיהם הבוגרות ממך,
הכמעט-נעלות, להתהדר בשכבות הבוץ שלהם, הגואל. אמרו לך לאן
ללכת, ולשם את הולכת. ישר.
בדרך - ילדים. ילדים אחרים עוברים גם הם, אחרת או כמוך, את
אותו המסלול. ילדים שמושכבים על הארץ וזוכים לטיפול מיוחד
בעוון התחצפות לגדולים וחזקים מהם. בנים. ילדים על סף בכי.
נקבות. ילדים משותקים מאימת המעמד או מחוסר היכולת לתפקד כמו
הגברים שהיו רוצים להיות. צריכים להיות. גם את צריכה: לחשוק את
מה שמטבעו פעור, לצוות על המבט לשדר ריחוק לעגני ולא להסגיר את
הכמיהה, את הרצון להיות היכן שאת לא, הרצון להיות כבר איתם
בעבר שלהם.
על הסיכוי שהצלחת בכך אין מי שיעיד, אבל אין ספק שהוא אפסי. מה
שידר המבט שלך אל מולם? מול הפקודה לכרוע על הברכיים ולגחון אל
ערימת הרקב והקש המזוהמת? המבט שנעצת לא שימש ודאי כנשק ולא
כתוכחה אילמת; התחושה שדווקא מילוי עיקש וקפדני אחר הציוויים
המנמיכים ביותר יבטא את החוזק שהיית רוצה לגלות, מפוקפקת מן
היסוד. לא הוד ולא הדר, ורק תהייה שיש להודות בה, על איך
מגיבים האחרים למערכת הציוויים השרירותית הזאת. על מה היא עשתה
כאן במקומי.
היא לא הייתה במקום שלך. היא נעלמה. לא הלכה ישר. את הלכת על
ארבע, היא הלכה לאיבוד. שוב הולכת שולל. המקום הנכון, מסתבר,
לא סובב את שאלת הציות או הסרבנות המתחצפת, ולא את סוגיית
הפינוק הנשי-ילדותי מול קשיחות של אח גדול ושזוף. המקום הנכון
הוא בחוץ, תמיד היה שם; איך את לא חשבת על זה לבד? איך רומית
ככה.
רק שבפתרון הזה אי אפשר לבחור - הוא בוחר אותך. כלומר אותך לא,
אלא אותה. איך נוכל להתוודע לאופציה הנוספת אם לא בהתגלות,
אלוהית כמעט, התגלות שתיקח אותנו לקצה האחר של הגן הרחב? וזה
הרי הקצה שמבלי דעת רצינו תמיד להיות בו: לא איתם, אלא לפניהם.
וכולם ילכו בעלטה עם פנסים ויקראו בשמנו.
לא, בשמך אף אחד לא קרא. לא בשנה ההיא. בשבילך אין התגלות,
מקסימום גרביטציה. את תעשי מה שאומרים לך עד שכבר אף אחד לא
יגיד, או עד שכבר לא תשמעי. ואז תיעלמי. |
