לכנס השנתי של אגודת הפסיכולוגים הגיע הOCD מבויש כולו, הוא
עלה על הבמה והתנצל בשקט, הוא ביקש מהפסיכולוגים להבין אותו,
זה כאילו יש לו שד שמכריח אותו לעשות את הדברים הנוראיים האלה,
הוא אפילו הלך לטיפול, אבל זה לא עזר, הOCD התחיל אפילו לבכות
קצת באמצע, אבל הפסיכולוגים המשיכו להביט בו במבטים זעופים ולא
לומר דבר, הOCD עשה ניסיון אחרון לעורר את חמלתם של
הפסיכולוגים, אולם הוא יכל באותה מידה לצעוק על הקיר,
הפסיכולוגים ישבו מולו ולא חשבו על דבר מלבד על השעות הארוכות
והמאמץ שהושקע כדי להילחם בו ולגרשו ממאות אלפים של ילדים,
נערים ומבוגרים, ופעמים רבות להיכנע אל מול כוחו האדיר, הנובע
בעיקר מערמומיות, ללא ספק הOCD היה יהודי.
סיפורו של הOCD הוא עצוב, ניתן לומר אפילו טרגי, אף אחד מעולם
לא ניסה להקשיב לו, לשמוע את הגרסה שלו, הוא טוען שאם אנשים
היו שומעים את סיפורו אולי היו מצליחים להילחם בו יותר טוב,
אבל אף אחד אף פעם לא מקשיב, הם פוחדים.
"ס'תכל עלי" לוחש הOCD בעגמומיות "לפחד ממני? אפילו זבוב לא
הייתי יכול להרוג לו רציתי, אני דבר מופשט, אני דמיון, אשליה,
ממה יש לפחד?''
אני שותק, השעון על השולחן מורה על השעה 4:30 פגישתנו השבועית
הסתיימה, אני מסכם על מועד הפגישה הבאה עם הOCD וחוזר לכורסה
שלי, פותח ספר, אוכל משהו קטן, ב4:45 אני צריך לפגוש את
הסכיזופרניה.
בהעדר כל פסיכולוג אחר שיטפל בהם, התקבצו ובאו אלי כל מחלות
הנפש, אני הסכמתי לטפל בהם בעיקר משום חמלה, יהיו שיגידו שפשע
לרחם עליהם, וידוע שכל מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר אל
רחמנים, אבל הם לא אכזרים, באמת לא.
קחו כדוגמה את הOCD הוא לעולם לא יזכה לחיות את חייו, לפני
שנולד אפילו, לפני שניתן לו שמו, הוא כבר היה הפרעה נפשית, הוא
נוצר וחי אך ורק כדי להרע לאנשים, אולם אין זה באשמתו, אם
רוצים אתם להאשים מישהו לכו והאשימו את מי שיצר אותו, זה בגנים
שלו להציק לאנשים, האם אין זה שגור בפי הפסיכולוגים שנטיות
והפרעות למיניהם באות בגנטיקה ואין מה לנסות לטפל בהם?
לOCD היו חיים אומללים, הוריו ואחותו נפטרו כשהיה מאד צעיר,
וקצת קשה היה למחלה פסיכולוגית לגדול בחברה, במיוחד בחברה של
פעם, שבה לא יכלו לסבול ולא לקבל שום מחלות והפרעות נפשיות,
הוא לא יכל להתקרב לאנשים מבלי לפגוע בהם, האם אתם יכולים לתאר
לעצמכם את הייסורים שעבר? האם אתם יכולים לדמיין את הכאב שנגרם
לו בכל פעם שגרם כאב לא רצוני לאחר?
בתחילת חייו ניסה הOCD להיפטר ממחלתו, כל פעם שהרגיש את הצורך
הנוראי ששרט בו בציפורני ברזל, היה מצטנף בתוך עצמו, עוצם את
העיניים, ומחכה שהתאווה המשונה הזו תעלם, לפעמים היא הייתה
נעלמת לפעמים נשארה, הרבה פעמים הצליח להתגבר עליה, אבל לפעמים
נכשל, אחרי כל פעם כזו הרגיש דיכאון, בהרבה מקרים כאלה הוא היה
מתפלל, התפילה גרמה לו להרגיש יותר טוב, היא שחררה את המועקה.
על אף שמטפל צריך לשמור על אתיקה מקצועית, ואסור לו להיות
מעורב רגשית עם המטופל, לעולם לא הייתי יכול לשהות זמן כה רב
באותו החדר עם הOCD ולא לחוות אותו בעצמי, היה זה הדבר הראשון
שהוא אמר לי בתחילת הטיפול, עוד לפני שסיכמנו מחירים ושעות
קבועות, אם הוא יהיה לידי יותר מידי זמן, הוא ישתלט עלי, וככל
שיותר נתקדם בטיפול, יחמיר הOCD הנפשי שלי, עד כדי שיגעון ממש,
באותם זמנים, כפסיכולוג צעיר ושאפתן, לא שמתי לב לדבריו, כיום,
כשאני מוצא את עצמי נועל את הדלת חמישים פעם, יושב בסלון ומחכה
לגנבים שיבואו דרך הדלת שהשארתי פתוחה, אני חושב שאולי עשיתי
טעות, אבל אין לי בררה, אין לו אף אחד אחר, לא רק לו, לכל
המחלות, הבעיות וההפרעות שמטופלות אצלי, אני לא יכול לעזוב
אותם, אני האדם האחרון בעולם שבאמת מאמין שהם יכולים להשתנות,
שמאמין שהם יכולים להפסיק עם הכל, להצליח להפוך לפתרון במקום
לבעיה, אולי בגלל זה אני הפסיכולוג הכי מושמץ בקהילה.
הOCD בוכה הרבה פעמים אצלי בחדר, הרבה חושבים שהוא אכזרי וחסר
רגש, זה לא נכון, הוא עדין מאד, בכל כוחו נאבק שלא להפריע
לחיים תקינים אצל כל הקרבנות שלו, ולפעמים אפילו מצליח בלי שום
עזרה מבחוץ לעזוב אותם לגמרי, הוא מבין את היחס שמופנה אליו,
הוא עצוב על כך שלעולם לא יוכל להשתלב בחברה, הוא אינו מאמין
שאצליח לגרום לו להתגבר, למען האמת, גם אני מתחיל לפקפק בכך,
אבל לא אוכל להגיד לו את זה, רק בזכות הביטחון שלי שהוא יוכל
לצאת מזה, הוא מתעודד, לפעמים הוא אפילו מספר בדיחה, אבל לא
באמת צוחק, הOCD אינו צוחק, לא באמת.
לOCD הייתה בעבר תיאוריה, שאם כל בני האדם היו מקבלים אותו כמו
שהוא, משלימים אתו, וחולקים אתו את חייו, אולי הוא היה עוזב
אותם, אבל היא נכזבה מזמן, לא בגלל שהיא לא ניתנת לביצוע, אלא
בגלל שהוא הכרחי, הוא נמצא כאן מסיבה מסוימת, כמו שכל מחלות
הנפש נמצאות כאן מסיבה מסוימת, וזה בכלל לא מעודד אותו, נהפוך
הוא, זה רק מדכא אותו עוד יותר, כי זה אומר שהוא לעולם לא יוכל
לצאת מזה.
"תאר לך שהיה אפשר להרוג אותי" הוא אומר, בלי רגש, באדישות "או
לכלוא אותי, מזמן היו דואגים לזה, אבל ככה אין לי סיכוי, אתה
חושב שאני לא יודע שאתה בעצמך מיואש? אבל כבר לא אכפת לי, לא
באמת"
אני אומר שמה פתאום, ואני מאמין בו בכל הלב, אבל שנינו יודעים
שאני משקר, ונהיה קצת מעיק, ועצוב לשנינו, הוא משלם והולך, אני
נשאר לשבת מהורהר, קושר מבלי משים את שרוכי נעלי שכבר מזמן היו
שרוכים, ומחכה לסכיזופרניה.
לאחר שכל המטופלים שלי עוזבים אני נשאר בחדר במשך הרבה זמן,
אני עצוב, וזה סוג שונה של עצבות, מאז שהתחלתי לטפל במלנכוליה
אני חווה הרבה רגעים של עצבות, אבל הפעם זה שונה, נראה לי
שלקחתי משהו שגדול ממני, נטעתי תקוות שווא בי ובמטופלים שלי,
אולי עשיתי להם עוול, הם כולם מאמינים או לפחות מקווים שאני
אצליח לעזור להם, אפילו הצלחתי להתקדם עם חלק גדול, אבל אני
מרגיש שאני מרמה את עצמי, פסיכולוג הנגוע בכל מחלות והפרעות
הנפש הקיימות, מנסה לשקם אותם ואת עצמו, אולי הפתרון הוא לקחת
אותם איתי למקום שבו לא יוכלו להזיק עוד, להקריב את עצמי
למענם, כמו שהם עשו למען העולם, אולי אם אני אעלם הם ייעלמו
איתי, אני קורא להם מתוך החשכה, אני רוצה להגיד להם משהו חשוב
שעלה לי בראש והם מתקבצים, עומדים בשתיקה מסביבי.
"תקשיבו" אני אומר והקול שלי רועד "אתם רוצים להפסיק עם הכול
ולעזוב את הקורבנות שלכם, אני רוצה להגיד לכם, שכמוכם כמוני
אני גם רוצה להפסיק את הכול ולעזוב את העולם, אולי הייתי יכול
לקחת אתכם איתי, אבל זה לא היה עוזר, אני הגעתי לכאן כדי לעזור
לכם, אני יודע את זה, וגם אתם הגעתם לכאן מסיבה מסוימת, יש לכם
ניסיונות, נכון, אבל יש לכם בחירה! יש לכולנו בחירה, אם לא
הייתה בחירה כבר לא הייתה סיבה להגיע לעולם, יש לכם בחירה בין
טוב לרע, וכל הפסיכולוגים האחרים שמשכנעים אתכם שנולדתם ככה
ואין מה לעשות מזבלים בשכל, אתם יכולים להשתנות, ואני מאמין
בכם אבל זה לא מספיק! אתם צריכים להאמין בעצמכם! תעשו את זה לא
בשביל הקורבנות אלא בשביל עצמכם, כי אני יודע שאתם יכולים
לחיות חיים טובים, את החיים שתמיד רציתם, בבקשה" קולי נשבר,
אני עוצר בשיחה, מסתכל אליהם כדי לראות את תגובתם, לראות שהם
מוכנים לנסות, שהם מוכנים לקחת על עצמם להשתנות, אבל הם עומדים
באותה שתיקה בלי להזיז שריר בפנים, מתוך המעגל יוצא הOCD ומגיע
אלי הוא מלטף את לחיי בעדינות ואומר בחמלה
"אתה אינך יכול להבין אותנו, כי מעולם לא היית אחד מאיתנו,
כיצד נוכל להשתנות אם לכך נוצרנו, אין זו נטיית הלב, אלא פשוט
מחלה, כמו שאינך יכול לומר לשפעת לא לגרום חום, אינך יכול לומר
לOCD לעצור הכול ולהפוך להיות אופוריה, האם אתה יודע מדוע
הגעתי אליך? מדוע כולנו הגענו אליך?" אני מניד בראשי בשתיקה
"לא יכולנו אחרת, אתה חשבת שאתה מקבל אותנו לטיפול, אבל לא
הייתה לך בררה, אתה נולדת עם OCD ועם מלנכוליה ועם מניה
דיפרסיה, היינו איתך כל הזמן, לא יכולת לעשות דבר בנוגע לזה,
אבל למרות ההכרח יכולנו בכל זאת לעשות דבר טוב, לגרום לך לקבל
את זה על עצמך, לבוא אליך כמטופלים, ואז לא היה לך את מי
להאשים, שמחנו עם זה שאתה רגוע, והלכנו עם ההצגה עד הסוף, אבל
אתה לא יכול לשנות את העולם, אתה פשוט לא יכול"
גירשתי אותם חזרה, וסגרתי את הדלת של החדר, התיישבתי בכורסא
והוצאתי לאט את האקדח, מלאתי את המחסנית לאט ובאיטיות, טענתי
אותו וכיוונתי אותו אל גרוני, ואז נזכרתי שכמובן אי אפשר לירות
עם אקדח בלי כדורים, בדקתי שוב, יש כדורים, ואז נזכרתי שצריך
לטעון, ואז ראיתי שכבר טענתי, אבל צריך להכניס מחסנית לא?
וויתרתי על הרעיון ופשוט הלכתי למיטה לישון.

Obsessive Compulsive Disorder