[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי כץ-זמיר
/
אוקטובר

אני נשבע לכם שהרגשתי את זה. משב רוח קריר שחלף פתאום ברחוב,
הזיז כמה עיתונים וחיפש כמה עלים יבשים לרשרש בהם. אולי זה היה
סתם משהו בדמיוני, אולי מרוב שאני מצפה לו, הרגשתי משהו שלא
היה ממש שם, שעדיין לא הגיע.
אמיר עוזב עוד שבוע, ועדיין אין לי מישהי שתחליף אותו. כן.
מישהי. החלטתי. אני רוצה רק בחורה, עדיף סטודנטית. מישהי שיש
סיכוי שיהיה בינינו משהו, ואם לא איתה, אז אולי עם מישהי
מהחברות שלה.
עם אמיר היה בסדר, אפילו בסדר גמור, אבל אני חייב לעשות משהו
עם היובש הזה, חייב להתחיל להזיז את התחת. האמת, די שמחתי
שאמיר הודיע לי שנגמר לו הכסף והוא חוזר להורים. זה פתח לי כמה
אופציות.
אין לי עם מי ללכת לחתונה של יסמין. כלומר, אני יכול להגיע
לבד, יהיו שם כל החברה, אני לא אשאר לבד, אבל אמיר כבר הודיע
לי שהוא מגיע עם הפוסטמה החדשה שלו, ההיא מבת ים, זו שצלצלה
אלי בשתיים בלילה לברר אם אמיר באמת בבית, כמו שהוא אמר לה.
כן, הוא היה בבית. בדיוק הוא זיין את המכוערת מיפו, זו שצורחת
חזק. הייתי חייב לסגור את הדלת חזק ולהגביר את הסטריאו ולהגיד
להיא מבת ים שכן, הוא בבית, באמת לא מרגיש טוב, כמו שהוא אמר
לך, ונדמה לי שהוא ישן.
כשאמרתי לו בבוקר שהייתי צריך לחפות עליו, הוא לא התרגש. הוציא
מהמקרר את היוגורט שקניתי ושמתי במדף שלי, ושאל את המכוערת אם
בא לה. בטח שבא לה. אכלה את היוגורט שלי ועוד גמרה חצי מהדיאט
קולה, שאני קונה רק בגלל שאמיר לא סובל את זה.
עכשיו יש פה מצעד של בחורות שבאות לראות את הדירה ויש איזה ריח
של שינוי באוויר, עוד מעט תתחיל שנת לימודים חדשה, שנה אחרונה
של כולנו, ואחרי זה נתחיל לעבוד ואולי סוף סוף נעשה כמה גרושים
ונתחיל לחיות כמו בני אדם.
פתחתי את החלון. בקושי. מאז שנכנסנו לגור פה לא חשבתי שאני
צריך לפתוח את החלון הישן הזה, ופתאום הבחורה ביקשה לראות אותו
פתוח. היא כבר החמישית היום, ואני מרגיש שלאט לאט אני משתפר.
עם הראשונה לא ידעתי מה לעשות. היא התיישבה מולי והתחילה לשאול
שאלות. כמה השכירות, כמה הארנונה, כמה יוצא חשמל בערך, יש דוד
שמש? יש מכונת כביסה? טוב. מה אתה רוצה לדעת עלי?
מה אני רוצה לדעת עליך? אם יש לך חברות יפות, זה מה שאני רוצה
לדעת, אבל את זה לא אמרתי.
גמגמתי, שאלתי אותה איזה מוזיקה היא אוהבת, והתחלנו לדבר על
להקות רוק. דווקא נחמדה היא הייתה. היה פוטנציאל. אמרה שהיא
מאוד אוהבת את הדירה אבל היא צריכה לראות עוד כמה מקומות
והשאירה לי מספר טלפון.
השנייה הייתה מכה. מרגע שנכנסה לא ישבה לרגע. עברה בחדרים,
עשתה פרצוף, שאלה כמה שאלות ועזבה. לא הפסד גדול בכלל. השלישית
הייתה בלונדית צמוקה, שרופה בכתפיים ועם הרבה ג'ינג'ים על
הפרצוף. לא היה לה מושג מה לשאול, אז עזרתי לה. סיפרתי לה כמה
חדרים יש, על הדוד שמש, על המקרר הישן שלא ממש נסגר והוא אלוף
בייצור קרחונים, כמה הארנונה וכל השאר. בסוף שאלתי אותה על
מוזיקה, וששמעתי שהיא אוהבת מזרחית אמרתי לה שאני חושב שזה לא
יילך.
היא לא קמה והמשיכה לבהות בי במבט סתום. שאלתי אותה אם יש לה
חבר. אמרה שיש. אמרתי שטוב, תשאירי לי מספר טלפון ואני אחזור
אליך. רק אז היא קלטה שהיא צריכה לקום ולעזוב.
השלישית הייתה זקנה. בת שלושים ושלוש. היא דווקא אהבה את הדירה
ולא התרגשה במיוחד מהקיר השרוף בחדר שלה, שם נשרפה הטלביזיה של
אמיר באמצע משחק של מכבי. היא אמרה שהיא מסדרת את זה צ'יק צאק,
ושאין לה בעיה עם השכר דירה. "מתי אני יכולה להיכנס?", היא
שאלה בעודה בוחנת בזעזוע את השירותים.
נבהלתי. אמרתי לה שיש המון מועמדות ושאני אחזור אליה. האמת -
כבר דמיינתי איך אנחנו גרים ביחד. היה קצת מבאס.
ואז באה החמישית.
נועה, החמישית, דפקה בדלת בנימוס, ואני פתחתי בזעף. קצת נמאס
לי מכול הפוסטמות שבאות בטענות לדירה שלי, ומייד נרגעתי. או
יותר נכון, נבהלתי.  בחורה יפה. עדינה. שיער חום ארוך, גובה
ממוצע. משקפי שמש גדולים מורמים אל שיערה. חיוך בוטח.
היא הסתובבה מעט בדירה ואני אחריה, פולט את אותן שטויות
רגילות, מתנצל על הקיר השחור ומייד מבטיח שביחד נוכל לסייד,
שזה יראה כמו חדש, שיש לי ניסיון בזה. היא הסתובבה וחייכה
חזרה. היא נראתה כמו מישהי שרגילה לכך שבחורים יעבדו ויסיידו
עבורה הכול. זה קצת הרגיז אותי, אבל לבחורות יפות מותר.
פתחתי עבורה את החלון התקוע, והרגשתי קצת גברי יותר. סיפרתי לה
משהו מצחיק על המדפים במקרר, ואיך אני ואמיר רבנו על האוכל.
שיט. למה אני מספר לה דברים כאלו? היא עוד תחשוב שאני קמצן.
"אני אוהבת את הדירה", היא אמרה והתיישבה מולי על הספה בסלון,
ממתינה.
הלכתי על מה שידעתי. "איזה מוזיקה את אוהבת?".
היינו באותו ראש. למעשה, אני כבר איבדתי את הראש.
לא רציתי שהיא תלך. מצידי, שתעבור לגור כבר עכשיו, אפילו שאמיר
עוד לא סיים להוציא את כל החפצים שלו.
"תשמעי", אמרתי לה כשהיא הייתה כבר בדלת, "יש איזו מסיבה ביום
חמישי בערב, צריכה להיות מסיבה ממש טובה", לא אמרתי כלום על כך
שזו בעצם חתונה, "אולי תרצי לבוא איתי?". הבטתי בה ושכחתי
לנשום.
היא התבוננה בי לרגע, אומדת אותי. זהו. אין סיכוי. אני לא
בליגה שלה.
"או.קי", היא אמרה, "נשמע נחמד. תתקשר אלי".



יום ראשון ללימודים. עדיין חם מאוד ובכיתה אין מזגן. שיעור
מתמטיקה חמש יחידות. בחוץ אני רואה את צמרות הברושים נעים קלות
ברוח אבל פה האוויר עומד. אני יושב בשולחן האחרון מצד שמאל,
צמוד לקיר, רחוק משבתאי המורה, מתפלל שהוא לא יבקש ממני
להתקרב. לפני שורות של ספסלים ריקים ובשורות הראשונות כמה
תלמידים נרגשים מי"א 5. אין פה אף אחד מהכיתה שלי. עשרה בנים,
כולם ממושקפים, כולם מבלים את ההפסקות במעבדת הפיזיקה, כולם
מעצבנים אותי בכול מילה שהם מוציאים מהפה. שתי בנות נהנות
מתשומת ליבם. האחת שמנמונת צחקנית שמסיטה את שיערה הארוך מפניה
וצוחקת מכול מילה שאומרים לה. השנייה היא בלונדית חיוורת ושקטה
שפניה מוסתרים מאחורי משקפיים במידה עשר. הצלצול נשמע ונכנסת
נערה לא מוכרת. יפה. רזה. מה היא עושה פה? זו בודאי טעות.
"פה לא שלוש נקודות", אומר חגי, ממושקף מספר אחת, והשמנמונת
פורצת בצחוק רוטט.
הנערה צועדת פנימה  לאט לאט וחולפת על פני החבורה. הם משתתקים
ובוהים בה בתימהון. שערה הארוך מתנפנף והיא ממשיכה לצעוד. לאן
היא הולכת? מה היא עושה? היא עוברת על פני השורות הריקות,
אצבעותיה מלטפות את הפורמייקה הקרה, ממשיכה ומגיעה עד אלי.
"מישהו יושב פה?",היא שואלת ומצביעה על הכיסא שלידי.
"מה?", אני מתנער מהחלום. הדבר היפה הזה מדבר אלי?
מילדות הייתה לי פנטזיה על הנערה החדשה. התלמידה החדשה בכיתה.
השכנה החדשה. חדשה בבית ספר, חדשה בעיר. זו שלא מכירה עדיין
שום דבר. שתהיה החברה שלי, ורק שלי. שאוכל להכיר לה את העולם
דרך עיני. לראות אותו שוב, יפה יותר, דרך זוג עיניה
המשתוממות.
והפנטזיה הזו התממשה. פחות או יותר. רק שלצערי לא ידעתי מה
לעשות עם זה.
יסמין באה לתל אביב ממושב נידח בדרום, שם השתלבו באיזה אופן
פלאי בחורות יפות, רכיבה על סוסים, נגינה על גיטרה ומתמטיקה
חמש יחידות. היא הפקידה בידי הלא ממש אמונות את מלאכת הצגת
העיר הגדולה בפניה. הלכנו לסרטי חצות בקולנוע פריז, ודיברנו
שעות על ברגמן ופליני והאם זו אומנות או פלצנות. אכלנו סמבוסק
מהביל באבולעפיה ביפו, וסופגניות היישר מהתנור במאפייה לילית
בנווה צדק. שוטטנו בחנויות ספרים משומשים בתחנה המרכזית ורבנו
מי ייקח הביתה עותק משומש של תוף הפח. שתינו בירות בצפון
דיזינגוף, בתקופה שעוד לאף אחד לא היה אכפת למכור אלכוהול
לקטינים, וניסינו לפטפט באנגלית על הבר עם כמה אומניקים טרוטי
העיניים שניסו בנימוס אירופי להיכנס לה לתחתונים והיא דחתה
אותם בצחקוק נבוך וסירבה להסביר לי על מה היא חושבת. כול חברי
בבית הספר התבוננו בי במבט מגחך אבל איש לא טרח להסביר לי מה
בעצם קרה, ומה אני אמור לעשות.



בהמשך השבוע הגיעו עוד ועוד בחורות לראות את הדירה. הייתי
מנומס ומרוחק, אספתי טלפונים ומסרתי מידע בקמצנות. נדמה לי שזה
רק הגביר את מידת הרצון שלהן להיכנס איתי לשותפות. חלק מהן היו
ממש לחוצות ורצו לסגור איתי בו במקום. לאחת מהן הצלחתי להגיד
בפנים שאני לא חושב שזה ילך. היא הביטה בי בשנאה ונדמה היה לי
שהיא זוממת להזיל דמעה או משהו.
בשישי בערב התלבשתי יפה, מכנסי בד שחורים וחולצת כפתורים כחולה
משובצת. השקעתי בגילוח וצחצוח, ותיאמתי עם אמיר איזה סכום
לרשום על הצ'ק. החתונה הייתה במקום כלשהו בצפון הארץ, ליד
שפיים. סוף  העולם מבחינתי, ולא היה ריאלי להגיע לשם על
האופנוע. הייתה לי גם הרגשה שנערה מספר 5 לא תעריך במיוחד את
מוטי חמישים סמ"ק, וארגנתי את הרכב של ההורים.
נועה גרה זמנית אצל דודתה בגבעתיים. היא נראתה נהדר בשיער רטוב
וריח טרי של שמפו אפרסקים. היא לבשה ג'ינס משומשים וקרועים
ונעלה נעלי אולסטאר אדומות,  והעיפה בי מבט משונה כשראתה כיצד
אני לבוש. רק אז עלה על דעתי שאולי זה לא היה כל כך מחוכם לא
לספר לה לאיזה סוג של מסיבה אנחנו הולכים. שמענו בדרך קסטה של
אלביס קוסטלו וניסיתי להסביר לה במה לעזאזל מתעסקים מהנדסי
מחשבים.
כשהגענו, והסדרנים הפנו אותנו לחנייה בקצה הרחוק של המגרש,
נועה החלה לחשוד.
היא עצרה אותי בכניסה, לא רחוק מהשולחן שעליו ישבו הוריה של
יסמין ואספו את הצ'קים, וגררה אותי לפינה. זה היה המגע הגופני
הראשון בינינו, וזה היה נעים.
"היית צריך לספר לי שזו חתונה!", היא רשפה, ונראתה נהדר כל
כך.
לובן ברכיה הציץ מבעד לחורים בג'ינס. השקעתי עשרים דקות בלשכנע
אותה שהיא נראית נפלא וזה בסדר גמור להיכנס ככה,  ואם יסמין לא
הייתה הכלה, היא הייתה מגיעה בדיוק באותה תלבושת. משום מה,
דווקא המילים הללו הרגיעו אותה.
כבר בכניסה פגשנו כמה חברה, ואחד מהם סחב אותי הצידה ושרק
בהערכה.
"מי זו? איפה מצאת אותה?"
אני חושב שגבהתי בכמה סנטימטרים בו במקום. לקחתי אותה לפגוש את
יסמין, שנראתה יפהפייה בשמלה לבנה חושפנית שהדגישה את הצדדים
היפים שלה. היא רזתה כמה קילו לכבוד החתונה ורציתי להגיד לה
שהיא הגזימה, אבל שתקתי ולחצתי בקרירות את ידיו של גלעד, החתן,
שטפח על כתפי וחייך כמו דביל.
התיישבנו בשולחן של כל החברה, וכולם נעצו בנועה עיניים. קיבלתי
כמה בוקסים מכוונים היטב ובעיטות מתחת לשולחן.
"מי זו?"
הלכתי לבר הפתוח להביא משהו לשתות. אמיר רדף אחרי, משאיר את
הפוסטמה לבהות באוויר.
"שיחקת אותה", הוא אמר.
"זו מי שתחליף אותך", גיחכתי והוא שרק בהערכה.
עמדנו ליד הבר וצחקנו. הרגשתי איך הדם זורם ללחיי. יד קרירה
תפסה אותי ומשכה אותי הצידה.
"מי זו?",דרשה יסמין לדעת, "למה אני לא מכירה אותה?"
לגמתי מהבירה השלישית שלי ושקעתי בכחול עיניה של יסמין.
"יפה. נכון?" אמרתי לבסוף.
יסמין שרבבה את שפתיה. לולא הייתה מרזה היא הייתה ממלאת טוב
יותר את השמלה. רציתי לשפוך קצת מהמשקה הקר המקציף אל תוך
המחשוף.
"תפסיק", היא אמרה, "אין לי זמן עכשיו לשמוע את כל הסיפור, אני
עוד צריכה לעבור בין כל השולחנות, אבל אחר כך אני באה ואתה
מספר לי הכול". ראיתי את גלעד מתרוצץ מוטרד, מחפש אותה.
עמדתי בתור לקבל עוד זוג בירות וחזרתי לשולחן. נעה לא ישבה
שם.




סוף העולם הגיע בשבת בעשר בבוקר. שום דבר לא רמז לי שהוא מגיע.
בוקר פברואר קריר, שמש מבצבצת מבעד לעננים ואבא מזהיר אותי
שירד גשם בלילה והכבישים רטובים. עליתי על האופנוע בתחושה
טובה, התרמיל הגדול על כתפי עם כל ספרי המתמטיקה, וחשבתי איך
לספר לה על המסיבה אתמול בלילה, שאליה היא לא הגיעה.
אימא שלה פתחה לי, בחלוק וכפכפים, עם הטלפון ביד אחת וכוסית
קוניאק ביד השנייה, חייכה והלכה למטבח. הצצתי למטבח, יסמין לא
ישבה שם, אז צעדתי לחדר שלה.
אני זוכר את הפסיעות הללו. את מראה הים שנשקף דרך החלון הגדול
בסלון. ריח הקפה שנישא באוויר. אביה שישב בכורסא עמוקה, שקוע
בעיתוני השבת ולא שם לב אלי. הרדיו שהיה מכוון על תחנת קול
המוזיקה. אחיה הקטן ששיחק בקוביות בפינת הסלון והתבונן בי.
חייכתי אליו, והרגשתי כמו בבית.
דלת חדרה הייתה סגורה. הקשתי קלות, המתנתי כמה שניות וכשלא קמה
שום זעקה, פתחתי אותה ונכנסתי פנימה.
המראה צרוב לי ברשתית מאז ועד היום. שלושה חודשים שכבתי בחדר
בחושך וניסיתי להיפטר ממנו. עישנתי ושתיתי ודפקתי את המוח, אבל
שום דבר לא עזר. עד היום, כשאני רואה בעיני רוחי את מה שראיתי
אז, שרירי הבטן מתקשים, הנשימה מואצת וגוש ענק מתחיל לחסום את
הקיבה.
יסמין שכבה במיטה, מושכת את השמיכה כדי לכסות את מערומיה,
כתפיה השזופות העדינות מציצות החוצה, מסתירה מישהו מתחתיה.
"למה לא דפקת בדלת?", היא כעסה והגוש הגדול זז מתחת לשמיכת
הפוך.
הבטתי בהם ארוכות. לא מבין מה אני רואה.
יסמין השתעלה.
"אבל קבענו", מלמלתי, "קבענו ללמוד היום. אז באתי".
"אתה יכול לחכות רגע בחוץ? במטבח", היא התחננה, "אני אשים עלי
משהו ונלמד במטבח. בסדר?".
העפתי בה עוד מבט עיוור ויצאתי החוצה, סוגר את הדלת מאחורי.
הלכתי למטבח. אימא שלה ישבה שם עם הקוניאק שלה, עדיין מדברת
בטלפון.
"קפה?", היא שאלה והצביעה על הפרקולטור.
"אני אכין. תודה", אמרתי, אוטומטית לגמרי ופניתי אל השיש.
עמדתי ומזגתי קפה לתוך ספל, ורק כשחיפשתי את הסוכר הבנתי סוף
סוף.
"יוני, עצור, לאן אתה הולך?" שמעתי את הכלבה צועקת מאחורי, אבל
כבר סגרתי את דלת הכניסה מאחורי, התרמיל שמוט ונגרר על הרצפה,
חובש את הקסדה האדומה הגדולה על ראשי ויורד במעלית. זקנה כפופה
מביטה בי בחשש ונדחקת אל המראה.
נסעתי.




חיפשתי ומצאתי את נועה על רחבת הריקודים, צמודה לבחור במכנסים
לבנים וחולצה פתוחה שחשפה חזה שרירי ושעיר. היא לא ראתה אותי
והבחור אחז בה בביטחון וכרך אותה סביב זרועו. היא צחקה ונראתה
סמוקה ויפה. עמדתי שם מזועזע והתבוננתי בה, לוגם מידי פעם
מהבירה שלי, מחזיק את שלה ומרגיש את הטיפות מתעבות על הזכוכית
הקרה וזולגות אל ידי המזיעות.
"עזבת אותי", היא הצטדקה, "ישבתי שם המון זמן וחיכיתי לך
שתחזור".
שתקתי ונעצתי מבט קשוח בנעלי האולסטר שלה.
"תראה," היא אמרה ואז גיליתי שיש לה נמש בדיוק באמצע המצח,
לצערי, זה לא עשה אותה פחות יפה, "קצת לא נעים לי, כי באתי
איתך, אבל, כמו שכבר אמרתי, עזבת אותי לבד, ועכשיו מיכאל", היא
הצביעה לעבר החולצה הפתוחה שעמד כמה מטרים מאיתנו וחיכה לה,
"הוא הציע לי שאני אחזור איתו, ו..". היא הביטה בו, ואז חזרה
והביטה בי  והלכה.
"איפה נועה?", שאל אמיר שישב ליד הפוסטמה וזלל קבאבים קטנים.
הפוסטמה הסתפקה בכוס יין לבן וסלט.
לא עניתי לו. קמתי והלכתי אל הבר. בדרך התרכזתי ברצפה, מתעלם
מכולם. התיישבתי ליד קערת קפירינייה גדולה וסימנתי לברמן
להתחיל למזוג.
זה היה טעים מאוד אז המשכתי. אחרי הכוס הרביעית הברמן התחיל
להתעלם ממני וראיתי את יסמין מסתובבת ומתבוננת סביב. ברחתי
לכיוון השני והלכתי לכיוון היציאה.
ליד השולחן הקיצוני, סמוך לגדר שיחים קוצניים, ישבה לבדה בחורה
עם פרצוף מוכר, והתעמקה במפית. היא הרימה את מבטה וחייכה אלי.
התנדנדתי לכיוונה והתיישבתי. כוס הקפרינייה האחרונה הייתה
עדיין בידי.
"הי יוני", אמרה הבחורה. לא היה לי מושג איך קוראים לה.
"את מכירה אותי?", תמהתי, מנסה ללגום עוד קצת ושופך מעט על
החולצה הכחולה.
"אויש", אמרה הבחורה, "תן לי". היא התכופפה לעברי וניקתה את
הכתם במפית. "אני פוחדת שזה לא ירד, הבד הזה מאוד עדין".
"גם אני חושב שאני מכיר אותך", מלמלתי, "אבל כרגע אני לא כל כך
זוכר שום דבר. טוב שהזכרת לי איך קוראים לי", ניסיתי להתבדח.
"נפגשנו פעם אצל יסמין", היא עזרה לי, "דיברנו על וודי אלן.
אמרת שאתה כבר לא אוהב את הסרטים האחרונים שלו".
ואללה. התבוננתי בה שוב. הייתי מטושטש וכבר לא הרגשתי כל כך
טוב, אבל הצלחתי לראות שהיא הייתה מתוקה. קטנטונת כזו, פנים
מחודדות ממושקפות. שיער חום.
"אני יכול לשבת פה כמה דקות?" שאלתי, "קצת קשה לי ללכת ישר".
"בשמחה", היא אמרה ומבעד לערפילים הרגשתי שהיא באמת שמחה שאני
שם. זה היה נחמד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הו טירוף נפלא!
כלבלבך אני -
קחני לטיול!




בוליביה ברגע של
משבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/9/11 18:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי כץ-זמיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה