הוא הגיע, הם אומרים שבאיחור, אבל אני יכולה לעמוד שעות
ולהרגיש אותו על עורי. מקרר את הכל, משכיח את הרוב, מרווה את
האדמה הצמאה. כבר הייתי בטוחה שהשנה לא יגיע, שאשאר לבד. וכך
פתאום הוא מצליח להרים אותי כל כך גבוה, כבר לא חשבתי שאוכל.
אז אני נשענת על המעקה, שואבת את הריח שלו אליי, מנסה לחקוק
בזכרוני כל שניה, ושם שוב מגיע אתה. משהו נשבר ביני לבינך, וכל
אהבתי עצורה, כמו נעמדה במקום בחוסר אונים אין סופי בחוסר
ידיעה האם לרוץ אליך ולחבק אותך או לחזור למעמקי המקום ממנו
באה. אני חושבת שהפעם לא תוכל לתקן כי פשוט אינך מסוגל. אתה
שואל אם אבוא לדבר, להלבין ביננו דברים, ואני עונה שאיבדתי
ידיד יקר. עצוב לי ואתה אפילו לא מבין. אתה אפילו לא יודע שאני
לא אחזור יותר, שלא אבוא אליך כי אינך מסוגל להראות לי שאני
חשובה, שגם לי יש מקום בסדר יום העמוס שלך.
אני מקווה שאפגוש עוד מישהו שאוהב כמו שאהבתי אותך, אבל הספק
בי מהדהד שמהקרע הזה כבר אין דרך חזרה. ואתה מחכה בתמיהה, לא
מבין מה קרה בזמן שלא שמת לב. אין מספיק מילים בעולם כדי
להסביר לך, וגם אין לי שום כוונה. אני כבר עשיתי את התפקיד שלי
במחזה, עכשיו נעלמת אל מאחורי הבמה, יורדת ממנה בצעדים שקטים
בלי שאתה שומע, וכשאתה מסתובב וקורא בשמי אני כבר לא עונה. אני
כבר כמו זרה  בשבילך. למרות שבעצם אתה הוא הזר, אתה זה שיוצא
מחיי... נושאת עיניי אל עבר הזכרונות עלינו ומקווה שלא אתגעגע
אליך לעד.