מלאך המוות שוב עלה לגן-עדן כדי לפגוש את המלאכית. אחרי מאמץ
לא קטן הצליח לאתר אותה ליד האגם הגדול והצלול שלמרגלות ההר
ירוק העד.
"מוות, שוב אתה?" שאלה המלאכית כשמלאך המוות ניגש אליה.
"את כל כך יפה, כל כך שמיימית..." גמגם במקצת מלאך המוות.
"אני יודעת" אמרה המלאכית בזעם של אחת ששומעת את המחמאות האלה
כל יום, "מה זה קשור אליך?"
"אני... אני... אוהב..." גמגם לא במקצת מלאך המוות.
"אוהב?" נחרה המלאכית בבוז. "אהבה לא קשורה אליך בשום צורה!"
"אבל למה?" שאל השלד נושא החרמש, עטוף בגלימה שחורה.
"אין לך לב" אמרה המלאכית למלאך המוות והקישה באצבעה העדינה על
כלוב הצלעות הריק שלו.
"אבל הלב הוא לא יותר ממשאבת דם המזרימה דם לשאר הרקמות." מחה
מלאך המוות.
"זו בדיוק הסיבה למה אתה לעולם לא תוכל לאהוב ולהיאהב." אמרה
המלאכית בפסקנות. ואז הסתובבה ותוך צחקוק שכולו אושר טהור עפה
לה לעיסוקיה.
מלאך המוות שוב נותר בודד ועצוב. ידו הימנית, שהחזיקה את החרמש
בגאון נשמטה לצד גופו. הוא בהה באגם הכחול, ואז ראה בעייני
רוחו את המלאכית מנגנת על חליל הכסף ומפיקה מוזיקה מלאכית שאין
שנייה לה, ולאט לאט החל להבין שיופי כזה לעולם לא יהיה מנת
חלקו. הוא קילל את הגורל האכזר והעצב הגדול שלו הפך לכעס,
והכעס - בתוספת התסכול - הפך לזעם ושנאה.
"אני אנקום בזעם, דרקון רושף של פעם, חיות הטרף שוחררו, את
האנושות הם יקברו!
המלאכית תדע, כי הכל באשמתה, כי רוע גורר נקם וגם שילם, השנאה
לא תעלם!
הוא זה שלבדידות אותי קילל, ידע מה הוא עולל, על בניו לא ארחם,
עד סופם אז אלחם!
וכשעל בני האדם יזרח כוכב השחר, חרמש יכה בהם - חד כתער, שנאה
בדם אז תתבטא, המוות כה נקי ומחטא!"
אך אף אחד לא שמע את זעקותיו הנואשות והמרירות של מלאך המוות.

רעידת אדמה ענקית הכתה במרכז האוקיינוס ההודי ויצרה גלי צונאמי
אדירים שהגיעו עד לאזור תאילנד, הפיליפינים וכל האיים שבסיבה.
מאות אלפים נהרגו, בתים רבים קרסו, ומלאך המוות דהר על סוס
שחור והניף חזור והנף את החרמש על הנשמות המסכנות.

הר הגעש וזוב התפרץ בשנית ואפר וולקני כיסה את כל מפרץ נאפולי,
מאות אלפים נהרגו משאיפת הגז הרעיל, ואחרים נקברו תחת האפר
הוולקני והלבה הרותחת.מלאך המוות זינק מתוך הים הכחול שבמפרץ,
רכוב על גבי שלד של לוויתן קטלן, והחל לטאטא את העיר במכות
חרמש. פנינת האדריכלות של איטליה הדרומית סיימה כמו קודמתה,
פומפיי, כקבר בזלתי גדול ושחור.

רעידת אדמה בסין, הוריקן בדרום ארצות הברית, קריסת סכרים
בברזיל ומיליוני מתים - כל אלה הכו בכדור הארץ תוך פחות מחודש.
צחנת המתים והגופות המרקיבות שימשה ככר פורה להתרבות מחלות
ומגפות ואלה שלא מתו באסונות עצמם, מצאו את עצמם תוך זמן קצר
חולים, גוססים ומתים בעקבות הרוצחים הקטנים של אמא טבע.

רק אחרי חודש קטלני שגבה מיליוני הרוגים, נזכרו בשמיים
להתעורר. המלאכית כינסה מועצה של מלאכי גן-העדן ופתחה אותו
בדפיקת פטיש מעץ, על ראש השולחן.
"מלאכים יקרים, מלאכים חביבים!" פתחה את נאומה בחגיגיות.
"כדור הארץ סובל והאנושות גוועת. איננו יכולים לעמוד כך סתם
מנגד. עלינו להירתם ולסייע לבניו של אלוהים, ולהילחם בסבל
והכליה שנחתה על העולם המסכן."
ואז החלה לחלק פקודות:
"רפאל, עליך לסייע לרופאים במאמצים להדברת המגיפות ומציאת
תרופות למיליוני המסכנים. גאיוסאל, עליך לייצב את האדמה, היו
די והותר רעידות אדמה בזמן האחרון. ימיאל, הרגע את האוקיינוס
ואת רוחות הים הזועמות. אשריאל השני, נחם את המתאבלים והענק
להם תקווה. כל השאר - רדו למטה ועיזרו לבני האדם ככל שתוכלו."
כל המלאכים הנהנו בצייתנות.
"רק כך נחזיר את האושר והטוב לעולם בני האדם." פסקה המלאכית.

תחילה נראה כי עבודתם של המלאכים נשאה פרי. שיעור התמותה החל
להתייצב ואסונות חדשים לא נראו באופק. נראה כי מלאך המוות
נרגע, אך לא כך היה הדבר. הוא החליט שהשלב הבא יהיה מלחמת גוג
ומגוג, ולשם כך יטיל את יהבו הקטלני במקום הרגיש ביותר על פני
כדור הארץ, לב לבה של האנושות - הר הבית, ירושלים, ישראל. הר
הבית, המקודש לשלושת הדתות הגדולות - יהדות, נצרות ואסלאם -
היה שייך ריבונית לישראל אך נשלט בפועל בידי הווקף המוסלמי.
מלאך המוות ידע שפגיעה באתר המקודש תביא לפריצת מלחמה כוללת
שסופה מלחמה גרעינית בין המעצמות וחורף גרעיני שיכחיד את
האנושות.

מלאך המוות הסתובב ברחובות העיר העתיקה, ברדס שחור מכסה את
גולגולתו וגלימה שחורה את שאר חלקי השלד. תושבי העיר, הרגילים
לבלתי-אפשרי ולנסים הקורים על בסיס יומיומי לא השגיחו בו,
למרות החרמש הגדול והחד שנשא וששימש לו כמשענת בעת שהילך
באיטיות על האבנים העתיקות. כיוונו היה ברור - אל הרובע היהודי
ומשם אל הר הבית.

בינתיים, בלב תל-אביב, התקיימה בבניין משרדים ישיבת ועד של
עמותת "רחמי חיים - בני אדם למען בעלי חיים". הם דנו בהתקדמות
האחרונה במאבק למען זכויות בעלי חיים בישראל ובלחימה בלולי
הסוללה - שיטת גידול תרנגולות מטילות בצים, בה כל תרנגולת
דוגרת בתוך כלוב קטן, כאשר הכלובים מסודרים במטריצות אדירות
ממדים: שורות-שורות , טורים-טורים.
"הצלחנו לגייס את רבני הציונות הדתית למאבק" אמרה נעמה, בכירה
בוועד הפועל של רחמי חיים.
"צריך גם לגייס את בכירי הרבנים החרדים. כוח ההשפעה שלהם רב.
כל מילה שלהם - והציבור החרדי בו הם שולטים - יציית באופן
עיוור וללא עוררין." הציע דורון, עוד פעיל בעמותה.
שאר הפעילים הנהנו בהסכמה.
"אם כך, אצא לירושלים, להיפגש עמם ולשכנעם." אמרה נעמה.
והיא אכן יצאה.

והיא אכן יצאה והגיעה לירושלים. האם הייתה זו יד הגורל שהיא
נכנסה בשער שכם לעיר העתיקה, בדיוק באותו יום ובאותה שעה בהם
מלאך המוות התהלך לאיטו ברובע המוסלמי?

נעמה הילכה בסמטאות הרובע המוסלמי, אבודה בסבך החנויות והשוק
הססגוני, שהתנהל ללא קשר למהלך האירועים הקטלני בעולם. לפתע
ראתה נער ערבי מתעלל בחלול ומכה אותו במוט מלובן.
"תפסיק תיכף ומיד!" גערה בו נעמה.
הנער הערבי הפנה לעברה את המוט המלובן והביט לעברה מבט מאיים
שוחר רוע, אך לפני שהספיק לומר משהו, תפסה אותו יד שמאל שלדית,
הניפה אותו באוויר כשהיא אוחזת בגרונו והצמידה אותו אל הקיר.
המוט המלובן נפל מידו של הנער הערבי.
"לא בחתולים." אמר קול חלול, מפחיד וגותי אל הנער הערבי.
הנער הסתכל אל תוך הברדס השחור ורק אז הבחין בגולגולת שבתוך
ארובות עיניה בוהקות שתי נקודות כחולות עמוקות. הוא צרח בפחד.
אחרי דקה של צרחות, בהן נעמה התקרבה אליו ואל הדמות הגבוהה
שהניפה אותו, החל הנער הערבי להתחנן: "בבקשה אל תהרוג אותי!
בבקשה! אני מתחנן! אני יותר לא אגע בחתולים! אני נשבע!"
מלאך המוות עדיין לא שם לב לנעמה שעמדה מן הצד וצפתה באירוע.
"אתם בני האדם" אמר מלאך המוות בקולו החלול והמאיים, "אתם
מרושעים, אתם עלובים, אתם כולכם  תמותו."
"בבקשה, רחם עלי! אני יהיה אדם טוב! אני נשבע! אני נשבע! בשם
כל היקר לי." המשיך הנער להתחנן.
"אתם בני האדם" חזר מלאך המוות, "אתם שקרנים, אתם פחדנים.
עכשיו שקט. עכשיו אתה תמות."
נעמה התקרבה עוד יותר,  אזרה אומץ ואמרה:
"אדוני, אל תיקח את החוק לידייך. אל תהרוג אותו. אלימות ורצח
זה רע. הסגר אותו למשטרה על התעללות בחיות."
"כן, כן. תקשיב לה. היא חמודה." פלט הנער בעת שידו השמאלית של
המלאך המוות התהדקה סביב גרונו.
אז לראשונה הטה ראשו מלאך המוות והביט בנעמה. היא אכן הייתה
חמודה. מאוד חמודה. הוא הרפה מעט את אחיזתו בנער הערבי.
"עזוב אותו" אמרה ברכות "די בכך שהצלת את החתול המסכן."
מלאך המוות המשיך להביט בה, מוקסם.
"אני אסירת תודה לך, על זה שהצלת את החתול, אתה נשמה טובה."
המשיכה בדבריה וחייכה בטוב לב.
ידו השמאלית של מלאך המוות הרפתה מהנער הערבי שניצל את
ההזדמנות וברח כל עוד נפשו בו. נעמה בחנה את הדמות הגבוהה. היא
ראתה דמות רזה, עטופה כולה בשחור, ובידה הימנית אוחזת חרמש.
היא לא שמה לב לידיו השלדיות ולא ראתה את הגולגולת שבתוך
הברדס.
"אני נעמה." אמרה. "מה שמך?"
"אין לי שם." ענה בקול חלול.
"בשביל מה אתה צריך את החרמש הזה בלב העיר, הרי אין כאן דגן
לקצור?" שאלה בסקרנות.
מלאך המוות לא ענה. הוא הסתכל שוב בנעמה, היא הייתה כל כך יפה
וכל כך חמודה. גופה היה חטוב למשעי ועורה רך ועדיין. פנייה
רכות ועדינות, עם שפתי שני מתוקות, משקפים אלגנטיות ושיער
מתולתל שגלש עד כתפייה. חום החל להתפשט בעצמות היבשות, וכדורי
האור שהיוו את עיניו בהקו.
"אמרת שאני נשמה טובה?" שאל אחרי שנזכר בדבריה בנימה חסרת
ביטחון.
"כן. הצלת את החתול." ענתה נעמה.
"כן. חתולים הם נחמדים." אמר מלאך המוות בקול חלול. "בני אדם
ומלאכים - הם לא."
"טוב" ענתה נעמה, "אני לא אתווכח איתך כי יש לי משימה חשובה
מאוד לעשות, ואין לי זמן פנוי. אבל תודה שהצלת את החתול בכל
מקרה. אולי תרצה להצטרף לעמותה שלנו - רחמי חיים - בעתיד?"
"אני לא הייתי עושה תוכניות לעתיד." ענה מלאך המוות. "אין עתיד
לאנושות."
נעמה לא אהבה את הסגנון הקודר של הדמות השחורה והחלה ללכת
ממנו.
"לאן את הולכת?" שאל מלאך המוות.
"לכותל המערבי, לפגישה עם רבנים." ענתה.
"זה קרוב להר הבית?"
"כן" אמרה נעמה.
"אם כך, אוכל ללוות אותך?"
נעמה התלבטה קצת ואז השיבה בחיוב. מלאך המוות הלך בעקבותיה.

הם הגיעו לרחבת הכותל המערבי. אור השמש האיר את האבנים העתיקות
ואת האבנים החדשות. נעמה בהקה ביופייה כמגדלור על ראש צוק גבוה
לחוף ים סוער של קדושה. היא הייתה כל כך יפה, כל כך חמודה, כל
כך טובת לב - עד שמלאך המוות החליט לתת לאנושות הזדמנות נוספת.
וגם ללבו, המטאפורי, כמובן.

"את מאוד יפה" אמר לך מלאך המוות.
"תודה" ענתה העמה והסמיקה קצת.
"וטובת לב." המשיך מלאך המוות במחמאות.
נעמה הרכינה את ראשה בביישנות וסומק המשיך לעלות על לחייה
העדינות.
"לא פגשתי יופי טהור וטוב לב כזה מאז..." אמר מלאך המוות, כאשר
חשב על המלאכית היפה שגירשה אותו מגן עדן, אותה מלאכית שטענה
שאין לו לב. "המלאכית."
נעמה חייכה בביישנות.
"את כל כך יפה וכל כך מתוקה וכל כל טובה עד כדי כך שאת יכולה
להציל את האנושות מכלייה." שורר מלאך המוות וחרמשו נצנץ באור
השמש.
"אני מצטערת, אבל יש לי כבר חבר." אמרה נעמה כשהבינה את
כוונותיו הרומנטיות של הזר, למרות שלא הבינה איך אהבתו קשורה
לכלייתה של האנושות ולמה הוא כל הזמן מדבר על מוות וחורבן.
"...אבל יש לי כבר חבר." חזר מלאך המוות על המשפט בנפשו.
אם למלאך המוות היה לב, משפט זה היה פגיון מחודד בדיוק בלבו של
אותו לב. העיניים הזוהרות כבו, והידיים השלדיות שוב נשמטו
הצידה.
הוא רצה לצעוק את כל הכאב שלו, אבל לא היה מי שישמע.

באותו רגע הופיעה המלאכית.
"צדקת" אמר לה מלאך המוות, "אהבה זה מה שקורה לאחרים, ולא
לי."
"ברור שצדקתי" אמרה המלאכית מרוצה מעצמה, "אני תמיד צודקת" ואז
חייכה חיוך מקסים.
"למה?" שאל מלאך המוות בעצב, "למה?" ואז הרכין את ראשו.
"אז אתה זה שאחראי לכל המוות והעצב בעולם" אמרה המלאכית "ומה
תכננת לעולל כאן?"
מלאך המוות לא ענה בעוד שנעמה הסתכלה בעניין במחזה שנגלה
לעיניה.
"אני אגיד אותך לאלוהים" אמרה המלאכית "והוא יעניש אותך
כהוגן."
אז פרשה המלאכית את כנפי הברבור הצחורות שלה והמריאה השמיימה.

"מה זה היה?" שאלה נעמה את מלאך המוות.
מלאך המוות הניף את ידו והסיר את הברדס השחור מעל ראשו. נעמה
ראתה בבירור את הגולגולת הבוהקת של מוות.
"אני מלאך המוות. המלאכית היפהפייה היא המלאכית האחראית על
הטוב והאושר בעולם."
"היא התייחסה אליך לא יפה" אמרה נעמה, "מה כבר עשית?"
"אני רע כי אני עצוב. היא טובה כי היא מאושרת." סיכם מלאך
המוות את תפישת המוסר שלפיה עובד העולם.
"אני לא מאמינה שיש אנשים רעים. יש רק מעשים רעים." אמרה
נעמה.
"עמדתי להשמיד את העולם." אמר מלאך המוות.
נעמה הבינה את מה שקרה. היא ידעה שמלאך המוות אהב מאוד את
המלאכית, והיא ראתה כיצד היא התייחסה אליו ליד הכותל. איכשהו,
היא גם ראתה כיצד היא התייחסה אליו בגן-עדן והאשימה אותו שאין
לו לב. היא החלה לרחם עליו והבינה שמלאך המוות פשוט תיעל את
השנאה של המלאכית כלפיו לשנאה כלפי האנושות, לה דאגה המלאכית
במסגרת תפקידה.

לפתע נפער חור גדול בשמיים וממנו עפו המלאכית ומאחוריה גדוד של
מלאכים לובשי שריון חזה כסוף ונושאי חרב רחבה. המלאכים הקיפו
את מלאך המוות והמלאכית נעמדה מולו.
"מלאך המוות, בשם אלוהים אני מציגה בפניך את הצו המורה על
הגלייתך לגהנום שם תסבול עינויים קשים וכואבים." אמרה המלאכית
בטון מלא רשמיות.
"אני לא מתכוון לשתף פעולה" אמר מלאך המוות.
"איך אתה מעז להפר את צו האלוהים?" גערה בו המלאכית ואז פנתה
אל גדוד המלאכים: "עצרו אותו!" פקדה בקול גבוה.
המלאכים הניפו את החרבות ואילו מלאך המוות החזיק את החרמש
בתנוחת לחימה. "טריליוני שדים נפלו תחת הלהב של הכיליון
המוחלט, מה זה כבר עוד גדוד מלאכים?" אמר.

ואז כאשר נראה שקרב גדול הולך להתחולל, פרצה נעמה בצעקה "די
כבר!"
המלאכית, מלאך המוות וגדוד המלאכים קפאו והפנו כולם את מבטם
אליה.
"מלאך המוות אמנם רצה להשמיד את העולם, וזה אכן דבר רע. אבל
רצון זה בא אל לבו רק בגלל שאת, המלאכית של הטוב והאושר,
התייחסת אליו בצורה מגעילה ומנעת ממנו את האושר." פסקה נעמה.
"נידחתי על ידי  הטוב, רק האפלה הייתה מוכנה לקבל אותי." אמר
מלאך המוות בשקט.
"אבל מוות השמיד מיליוני בני אדם בחודש האחרון" אמרה המלאכית.
"נכון, רצח ואלימות זה רע" אמרה נעמה, "אבל גם את אשמה בכך. אם
היית קצת יותר נחמדה אל מלאך המוות, קצה יותר רגישה כלפיו, כל
זה לא היה קורה."
"אני לא אסבול עלבונות כאלה מזנזונת בת-תמותה" אמרה המלאכית
בכעס ויהירות, "מלאכים, קחו גם אותה לגהנום!" פקדה המלאכית
בזעם והצביעה בידה הענוגה והבהירה על נעמה.
מלאך המוות נופף בחרמשו באוויר ואז אמר "על גופתי המתה."
נראה שהקרב עמד להתחולל בכל מקרה, כשלפתע בקעה בת-קול
מהשמיים:
"כה אמר אלוהים: רוע מוליד רוע ושנאה מולידה שנאה. אך אל חנון
ורחום אני, אל ארך אפיים. שמעתי את עתירת נעמה וזהו דברי: מלאך
המוות יחדל ממסע נקמתו כנגד בני האדם, ובתמורה יקבל חנינה על
מעשיו עד כה. המלאכית תלמד להיטיב דרכיה כלפי מלאך המוות ותבין
שרוע נובע מהיעדר טוב. ואת נעמה, שהוכחת היום את טוב לבך וחסדך
הרב, קנית לך מקום בממלכת השמיים, בגני ירוק העד בו השמש זורחת
במידה והמטר לא נמנע מלהוריק את הדשאים והיערות ולהכחיל את
האגמים והנחלים."

המלאכים החזירו את חרבותיהם לנדנן. המלאכית לא ידעה מה לומר.
לבסוף התעשתה ואמרה: "אפילו אלוהים לא יכול להכריח אותי לאהוב
אותך, וגם אותה נעמה, זנזונת בת תמותה שיצאה להגנתך, לא תהיה
איתך."
"אל תקראי לנעמה זנזונת!" התרעם מלאך המוות.
אך המלאכית כבר פרשה כנפיה ועפה ביחד עם גדוד המלאכים בחזרה אל
גן העדן, שם היא יכולה להיות מה שהיא - אושר טהור.

מלאך המוות פנה אל נעמה והביט בה ממושכות. היא הייתה כה יפה
וכה חמודה.
"תודה שהגנת עלי ועל כבודי" אמרה נעמה. "אני מצטערת שאינני
יכולה לספק לך את מה שאתה צריך אבל יש לי כבר חבר."
מלאך המוות הליט את הברדס מעל גולגולתו והחזיק בידו הימנית את
החרמש, זקוף מעל רחבת האבן שמול הכותל.
"את טובת לב" אמר לה מלאך המוות "אני מצטער שאינני יכול ליהנות
מטוב לב שכזה, שאינני יכול ליהנות ממך, שאינני יכול לגרום לך
ליהנות ממני. לפעמים אני תוהה למה אני לא יכול להפסיק להיות,
להפסיק לסבול. אולי המלאכית צדקה ככלות הכל - לעולם לא אוכל
לאהוב ולהיאהב."
"הוכחת שלאהוב אתה יכול" אמרה נעמה, "ואני בהחלט מקווה שיום
אחד תמצא מישהי שתאהב אותך."
דמעה החלה לזלוג מארובת עינו הימנית של מלאך המוות (וזה היה די
מוזר כי לא היה לו בלוטה בעין המפרישה דמעות), נעמה הבחינה בכך
ואז בפרץ של ספונטניות וחסד חיבקה את מלאך המוות. העצמות
היבשות הרגישו חמימות נעימה שאפילו אור השמש של גן-עדן לא יכול
היה להפיק. אחרי מספר שניות שנראו כנצח, נפרדו השניים. נעמה
הלכה לפגוש את הרבנים, ואילו מלאך המוות חזר אל ביתו הגותי, שם
ישב על כסאו  והרהר במה שאירע: "האם יש תקווה גם למצורע? האם
יש תקווה למלאך המוות?"