אנה אדם רגליך הולכות
מהאור הזוהר אל החושך
בגבך תשאיר בוכייה וקודרת
עלמתך היפה שנפשה מתייסרת.

הירח ממעל בעדותו יצהיר
כי פגש ברחוב אומללה שתשאיר
ניצבת בוכייה ונפשה לא תבין
מה היה ועל מה זה תלין.

עזה האהבה שמסכר תפרוץ
אך עזה ממות אהבת לבבות
ואתה לא תשעה ללבה הכואב
שבו נמצאת אהבה בכל עת.

בתשישותך סעדה גופך להבריא
במכאוב לטיפה, עד כאב תפיג
בפקוד רעבונך מטעמים הכינה
ולערש משכבך מלמלה פרשה.

היא ניצבת במקומה מליל אמש
דמעתה גולשת ואילמת שפתה
שוב ושאנה, היא זכה ואוהבת
שכמותה לא יראו עיניך הכהות.