אני מזכירה לעצמי, כל אימת שישיבתי הממושכת על הסלע נקטעת על
ידי תנועתה המהירה של חכתי. היא מעלה אחד שמנמן דווקא, שמח
לראותי, ממש עושה לי עיניים, כן, וגם ממצמץ ככה עם השפתיים,
כשלפתע שוב תנועה בחכה, ומתגלה מיד שהדג כבר תפוס ברשתה של
אחרת.
"יש הרבה דגים בים", אני מזכירה לעצמי.
ופעם אחרת, כשדג אחד שמנמן, ומרוצה ומדושן עונג ממש, "קחי
אותי, רוצה להתכרבל בקיבתך", אך משנפרסו כל הקלפים על הדוכן
בסכין הקהה, הסתבר שהוא בעצם אוהב יותר את הים מאשר את קרביי.
לכי לדוג.
אז "יש הרבה דגים בים" אני מזכירה לעצמי, שמחת זקנתי. |
