הם היו קוראים לה הזונה
ה-זונה.
כאילו יש מלא זונות אבל היא,
היא האחת.
וזה תמיד היה קצת מצחיק אותי,
כי היא הייתה נראת כל-כך ילדה, כל-כך יפה...
וזה תמיד היה עושה לי קצת עצוב,
קצת רציתי להגן עליה.
על כבודה.
על כל מה שאבוד.
או אולי...
על כל מה, שעוד יש סיכוי...
שיישאר.



יעל, יושבת עכשיו ערומה על המיטה שלי.
היא ערומה, כי היא בחרה להתפשט.
לא ניסיתי להפשיט אותה, או לחילופין ביקשתי...
אבל מסיבה לא ברורה היא פשטה את בגדיה, זרקה לצד המיטה
והתיישבה בתנוחה שהיא בטח למדה בסרטים.
ואני בצחוק גדול מבהיר לה, כמה זה טיפשי.
אבל היא מצידה, לא מובכת.
במבט חודר ובטוח היא מסמנת לי עם האצבע בתנועה שאמורה להיות
מפתה, לבוא.
אני צוחק עדיין כשאני מתקרב אליה.
יש בה משהו ילדותי שאין לו התחלה או סוף.
וכשאני נושק לה, התלתלים החומים בהירים שלה מדגדגים לי את
הלחיים.
ואני רוצה ללחוש לה, שאולי היא לא יודעת... אבל היא קצת אושר.
קצת אושר שלי.


יש לה עיניים, בצבע חום בהיר והיא יודעת לחקות קולות חיזור של
חתולים ויש לה אפצ'ים כאלה קטנים שבא לי פשוט לחבק אותה כל-כך
חזק כמו למחוץ אותה.
כבר שנים שאנחנו שוכבים אצלי על המיטה ובוהים בתקרה והיא מספרת
לי על כל מי שהיא עשתה ואני משקר לה על כל מי שלא הייתי.
כי זה קצת אחרת... לנשק אותה.
טעם כזה שנמרח מבפנים על כל הפינות של הרגש.
היא נדבקת אל תוך תוכי ואני מתמכר אליה.
כמו שוקולד מריר או גלידת וניל או קוביות סוכר או סרטי פורנו
כאלה
שמזכירים לך שכל אהבה היא קצת סרט
שכל תסריט קצת כתוב מראש
שכולנו שחקנים
אבל לא יכולים להפסיק.
יעל, היא כמו רולטה רוסית.
והכדור הזה, תמיד פוגע לי ישר בראש.


כבר שנים, שהיא באה למשחקי הכדורסל בחמישי בערב.
עם חברה של תמיר, היא יושבת על הספסל בקצה המגרש וצופה כאילו
זה היה הדבר הכי מרתק שבחורה יכולה לעשות עם ערב יום חמישי
שלה.
ואני כמעט מרגיש חשוב
עד שהיא הולכת,
כל פעם עם מישהו אחר.
יש לה קטע כזה ליעל, תמיד ללכת.
ואני קצת רוצה להגיד לה להישאר, להתעורר בצהריים.
לא לברוח.
אבל היא לא חזקה בדברים שנשארים,
ולברוח זה כזה קטע של בחורות בסרטים.
וקצת קשה לי להגיד לה...


ואני כבר יודע,
שזה קצת טיפשי.
יעל תמיד אומרת שאם היא תישאר היא לא תוכל ללכת.
והיא לא מבינה שהיא לא באמת צריכה...
שזה בסדר.
שכל מי שבאה כבר הולכת ורק היא אף פעם לא נשארת...
ודווקא בא לי להכין לה ארוחת בוקר במיטה וכוס קפה.


לפעמים אני מרגיש שזה יותר מידי,
לרצות הכל אחרת.
שזה קטע של נשים, חיבוקים ורגשות וגעגוע.
כמו סרטים בבתי הקולנוע... עם גבר אחד כאילו רגיש מידי.
ואני מתגעגע ליעל גם כשהיא לידי...
כשהיא נרדמת עם שעון מעורר על הכתף שלי.
ובורחת מהר לפני שמגיע האור.
היא תמיד קצת מפחדת.
ממה שלא אומרים.
ממה יכול לקרות אם.


היא ציפור...
בתוך כלוב זהב שרקמה לעצמה מחלומות גדולים על חופש.
אף פעם לא נשארת במקום.
כרטיסי טיסה של הדקה התשעים
ורוחות של מדבר וכנרת
ומשרות זמניות
וקורסים קצרים
והיא אף פעם לא מחליטה איפה בא לה לגור מבין שני ההורים.
וכשמישהו אומר לה...
היא כועסת.
אז אני,
אני שותק.


היא אומרת לי,
שהיא ממש כוכבת קולנוע.
ומציירת צורה של כוכב באוויר החם של מאי, על התקרה.
עם אודם אדום מידי,
וצללית כהה מידי.
היא אומרת לי כמו שחקנית טובה מידי,
שהם לא מבינים אותה
שאף אחד לא יודע כמה מסובך להיות היא.
שכמה זה עייף לה....

ואני אף פעם לא מעז להגיד לה..
שלידה..
מעייף להיות אני.


(22-23.5.09)
גם בפייסבוק-
http://www.facebook.com/pages/pry-th-sl-hylh-tl/75736822412