חיי מלאי הבלים
ואני בבקרים מתעוררת,
יום נוסף שניתן לשנות לטובה
למעמקי השאול גוררת.
וכך בלי תקווה אמיתית,
כמעט בהיסח הדעת,
גוררת אחרי צללים
ואחר כך בתוכם נבלעת.
יחד צוררת קנאה צרת עין
עם זעם כבוש ובוער
בעדינות מחדש מסדרת,
אולי בסוף אתגבר.
ואתה צופה מהצד
ואינך יודע במה,
רושם כללי מעורפל שיחלוף,
מוסווה היא היטב האימה.
כמה עברתי, כמה עברו בי,
כמה חלפו דרכי
וכל אחד כזה יתלוש פיסה
מתוככי נפשי.
אני מסתחררת, אני נעלמת,
אך מורכבת שוב מחדש
היכן הילדה המחייכת?
נותר רק חיוך מותש.
כל בוקר חולף, צהריים מגיע,
הערב תמיד מתגנב מאחור
ויום נוסף אני תמהה
כיצד לא הצלחתי לבחור.
להיאנק זו אינה מלאכה
הרי כה קל להתאונן
במקום לראות את הברכה
בשחר חדש ומרענן.
על ברכי לפני השינה אכרע
וממלאכי השומר אבקש
בקשה שאולי תשמע צנועה,
שלא ייתן לי להתייאש.
יפים הם חיי, אני סתם מפונקת,
בעולם השלישי אין מים לשתות!...
ואני מלינה על השחור בנפשי
כמה פתטי אפשר להיות?