[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מומי מרקס
/
פרגמנטים

איש זקן
בבוקר הוא קם, יותר נכון מתעורר. שולח יד ומעשן שתי סיגריות.
גורר את הרגליים להשתין, שוטף ידיים. מכין לו על הבוקר כוסית
וודקה מהולה. שותה ולוגם באיטיות בין שאיפת סיגריה אחת לשנייה.
מנגן לו שיר על מערכת הסטריאו הזולה, אין לו הרבה דיסקים,
וכמעט כולם בשפות זרות. שוטף את הפנים במים קרים, מתלבש, ויוצא
מהבית. הוא יושב על ספסל בגן-הציבורי שמשקיף אל העמק בערך
כשעתיים, מעשן פה ושם. אח"כ הוא חוזר לבית, נח קצת, בודק מה
חסר וקופץ למכולת. בבית מכין לו ארוחת בוקר והולך לישון.

הוא מתעורר אחר-הצהריים, שותה קצת אלכוהול. מכין לו איזה כריך
ומביט כעשרים דקות מהחלון הרחב לרחוב. אז הוא מתקלח, מעיין
בספרי-שירה ישנים. כותב שיר קטן או שניים ושם בצד. שומע מבזק
חדשות קצר ברדיו. קורא בספרי-עיון. יוצא קצת אחרי השקיעה
לסיבוב קטן של חצי שעה. מתקלח שוב, מקלחת קצרה יותר, בלי
להסתבן ולחפוף. מדליק את הטלוויזיה וצופה בחצי סרט זר. צרפתי,
ספרדי, דרום-אמריקאי... מה שיש. לפעמים, אם הסרט מעניין אותו,
הוא צופה בו עד הסוף. זה כבר לילה והוא עייף. הוא מעשן כמה
סיגריות, שותה לגימה של שיכר, ונכנס בפיג'מה שלו למיטה.

כמעט כל יום הוא עושה בדיוק אותו הדבר.



נטאשה שרפה עץ
נטאשה הייתה אישה מאוד חצופה. קודם כל היא הייתה מאוד יפה,
והיה לך מוח חריף כמו רוב הרוסיות, וגם קצת מג'נון, כמו רוב
הרוסיות. היא הייתה מאופקת בחוץ וסוערת בפנים, כמו רוב
הרוסיות, ורק הקרובים יכלו לראות את מזגה הפראי. קודם כל היא
הייתה משגלת גברים על ימין ועל שמאל, אבל הייתה לה תדמית שעליה
שמרה של אישה צנועה ואצילית. כולם כיבדו אותה, כולם חשבו שהיא
חכמה, כולם רצו אותה, אבל אף אחד לא באמת הכיר אותה חוץ מאחד.
זה היה החבר שלה איתו היא התחתנה, והוא ידע ת'אמת שהאישה קצת
פוסטמה וקרועה. הוא אהב אותה באמת, אבל ידע שהיא לא משהו מיוחד
באמת, רק מתאימה לו כמו כפפה ליד. אז לפעמים כי הייתה כזאת
מג'נונה היה מחטיף לה כאפה, אבל הוא אהב אותה וקינא לה כי ראה
איך גברים חומדים אותה.

יום אחד היא שרפה אש ביער. שרפה עץ ביער. היא אמרה לו בדמעות
שמחה שהעץ זו אימא שלה המנוחה, והיא שורפת אותה. הוא לקח אותה
לבית, נתן לה כדור שתירגע מהבלבלה, והעביר איתה זמן על
סיגריות. היא אמרה לו כמה האימא שלה כל הזמן אמרה לה שהיא לא
שווה, ושהיא גידלה ילדה מטומטמת, עם שכל, אבל בתחת. וכל הזמן
הייתה יורדת עליה למה את לא ככה ולא כזה. "עכשיו שרפתי את
הבת-זונה." היא אמרה לו, והיא צחקה ובכתה.

הוא ידע שהיא קצת מטורפת, תמיד ידע, כבר מהתחלה, כשהכירו. אבל
הוא אהב אותה מטורפת. הוא שמר בסוד את התקפי הטירוף שלה ועזר
לה לשמור על התדמית הנקייה כמעט שלה. אבל לפעמים בלילה הוא היה
מחטיף לה מכות, הוא היה אומר שהיא כישפה אותו הבת-זונה, ושבתה
את לבו בכישופים שחורים מהשטן, כמו שלמדה מסבתא שלה המכשפה,
ומה הוא עושה עם כזאת מטורפת שרמוטה, ולמה לעזאזל הוא אוהב
אותה כ"כ. כששאלו אותה אמרה שנתקלה בדלת או משהו. היא נתקלה
בהרבה דלתות יחסית, אבל אנשים או שלא שמו לב, כי הייתה שקרנית
מצוינת, או שלא היה אכפת להם, כי לא נראה שהיא סבלה במיוחד, מה
גם חשבו היא בטח שיגעה אותו, מה שנכון.



הכאב
תקעו אותה חזק בתחת. דחפו לה עציצים, מכוניות, הליקופטרים.
פתחו את התחת שלה לגודל גלגל מכונית. היא הייתה סוחבת בתוך
העכוז את הבנקים המקומיים על כל מבניהם, את בתי-החולים
הסיעודיים, מחסני-נשק וכורים גרעיניים. הכאב ברקטום שלה היה
רב, רב וגדול. קשה הייתה לה הישיבה, קשה הייתה לה ההליכה
והשכיבה. קשה הייתה לה כל תנועה. רק זרמי-מפלי-מים היו מקלים
מעט על כאבה. היא לא ביקשה רחמים, מעולם לא התלוננה, אלא בפני
עצמה. הימים היו קשים והשינה טרופה. לילות הייתה מסתובבת הוזה
בגנים ציבוריים ובביתה בין החדרים. בקושי הייתה אוכלת. בקושי
הייתה עושה משהו מלבד להאזין למוסיקה, ואף במוסיקה הייתה מאוד
בררנית. היא לא הייתה מקיימת יחסי-מין ולא מאוננת, מפאת הכאב
ברקטום שלא היה יכול להסתדר עם עונג מיני. אבל הייתה חרמנית אש
רוב הזמן. יושבת בספסל בגן הציבורי, בוהה לשמיי הבוקר הקרירים,
פושטת ידיים. נושמת אוויר קר ושואפת אותו מעלה בכאב אל
המרומים. כל מעשה ומצב חיכה לבא אחריו. ואלוהים היה מתקרב
ומתקרב מתוך הכאב. הכאב הזה הבלתי-נסבל שהפך להרגל שאין בו
נחמה. הכאב היה מוחק את גופה, והופך אותה לרוח מייללת
ומתייסרת. דברים שוליים כלל לא הטרידו אותה. היא הייתה צפה
במרחבים לבנים, גומעת מי-רעל מתוקים בשקיקה. זה היה הכאב, הכאב
הבלתי-נסבל שהפך אותה חסרת גשמיות. כאב הגוף, כאב הרקטום, שהיה
משחרר את נפשה שוב ושוב בהמשכיות. כ"כ שפויה הייתה. כ"כ
שפויה.



יובל המבולבל
איך זה להיות אתה?

לא קל להיות יובל המבולבל. אני שוכח לשרוך את השרוכים, אני
לובש על המכנסיים תחתונים, אני לובש גרביים בצבעים שונים,
ומעשן את הסיגריה מהצד ההפוך. אבל אל דאגה, אני אשתפר. יש לי
תוכנית כלכלית לשיפור כושר המחשבה. היא עולה מיליונים, אבל
תכניס לי הרבה אינטליגנציה. בקרוב מאוד אחרי הרבה שנים אני
אהיה האדם החכם ביותר בעולם. איש לא יוכל עליי. ובשכלי הרב
הצליח סוף-סוף לכוון את השעון ב-וידאו.

חשבת להקים משפחה?

עברו עלינו ימים משונים מאוד. כל הזמן אומרים לי "יובל, למה
אתה לא מביא ילדים, אתה לא יכול?" אני אומר להם שאני יכול, אבל
צריך בשביל זה אישה שתקלוט את הזרע שלי, ומי תרצה מטומטם
כמוני. וחוץ מזה אם אני אעשה ילד הוא יהיה מטומטם למה בגלל
שאני מטומטם, ולא טוב להביא ילד מטומטם לעולם, מה גם שלא אדע
לגדל אותו, וכולם יעבדו עליו כל הזמן והוא יהיה כ"כ טיפש שעוד
יהרוג את עצמו בטעות, ואז אני אצטרך לשלם כסף למצבה של הקבר
שלו, ובאמת יש לי דברים אחרים לעשות עם הכסף שלי, כמו להמר
בקזינו.

איך יחסיך עם אנשים אחרים?

השכנים לא מדברים איתי כי הם חושבים שאני מטומטם. ואני אומר זה
נכון, אני באמת אהבל, אבל מה קשור? כשחם לי אני לא סובל וחם
לי? כשאני אוכל אני לא נהיה שבע? כשיורד גשם בבאר-שבע אני לא
נרטב? כששמונים איש מבצעים בי מעשיי סדום אני לא נהנה? הגיע
הזמן שגם לאנשים כמוני תהיה פינה. מישהו לדבר איתו על עץ
ומכונית, על אבן ומזלג. לנתח את מערכות התקשורת המשוכללות בין
סיגריות למציות או מציתים, וגם לעשן נרגילה תוך כדי עם עשב דשא
וגרגירי שוקולד.

איך מערכות היחסים שלך היום?

אני הלכתי יום אחד ברחוב, באמת. ומה ראיתי? ציפור. והיא עושה
צוויץ צוויץ, ואני עושה לה בחזרה, והייתה לנו תקשורת נפלאה.
כעת היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו מאורסים ומתכננים להתחתן
באוגוסט, שזה עוד יומיים. אני קורא לה בשם החיבה ציפורה, למרות
שקוראים לה נטלי בורקס עם תרד ותפוחי-אדמה. למרות זאת אני לא
יכול להתגבר על חולשתי, ועדיין נמשך לעמוד האנטנה הסלולארית
שעומד ליד הבית שלי ועושה לי עינוגים קטנים במוח. אני והוא
חברים מאוד טובים, אנחנו משוחחים על ענייני מזג-האוויר, ואני
שר לו שירים של לד זפלין כדי שילמד אנגלית. בקצב הזה, לפי
החישובים, אנחנו נקיים יחסי-מין מלאים תוך שבועיים-שלוש,
בינתיים אנחנו רק בקטע של ליטופים ומילות חיבה דביקות. אני
אומר לו כמה הוא גדול, וזקוף, וקשה, וחזק, והוא לאט-לאט חושף
את רצונו לחדור אלי למטרות מיניות. אבל למרות זאת אני עומד על
שלי, וזה כואב מאוד, כי הזין שלי כבר סדוק.



פי האתון
ויפתח האתון את פיו ויאמר -

לא לשווא השתבשתי, כה היה מאוחר. גשמי זלעפות שטפוני, והיער
נשאר. גם אם אלך בגיא צלמוות, משענתך תנחמני. בסוף הדברים הנ"ל
הגעתי עייף וייגע, רעב ואומלל, אל מישורי גיהינום אינסוף. לא
לשווא דרכי עשיתי, אף ש-סופה מקולל היה באלפי קללות ברזל. כי
קילפוני הבריות, ועשו בי את חפציהם לבלתי-נודע מוסר המצפון.
ולא חסכתי שיבטי, ולא אמרתי די. הצלפתי סביבי בכל פגע, אך
הצלחות רבות לא היו לי. קשרו אותי באזיקים ושרשראות ברזל.
כפתוני באסורים. מקולל הייתי על אדמתי, ומקולל הייתי אמור
להיקבר בה. אלפי מלאכי מרום לא נטו לי חסד, ושתיקת האלוהים
הרועמת החרישה את אוזניי. לא ביקשתי את שאינו מגיע לי בזכות
ובחסד, אלא זיכרון מעשיי, ודרכי כאדם בן-תמותה העושה את הדברים
שבן-תמותה כאדם עושה. איזו ברירות נשארו לי, ומה ידעתי? אינני
יודע אלוהים אחרים, ואינני יודע חשבונות עולמות עליונים. דל
אני במעשיי ודל אני בדעתי. מסך המציאות מסמא את עיניי, ולא
אוכל לראות מעבר. אך האשימוני, בכל זאת, על היותי בן-תמותה
סומא. הכיצד? ולא יכיש נחש? ולא ייטרף גדי ע"י הנמר? ולא יעקוץ
יתוש אדם יישן?

לכן עודני, אף עכשיו, מבקש חסדי מרום. הן בזכות והן בחסד. הן
על מעשים אלו והן על אלו, שאינני יודע להבדילם זה מזה. אם עוד
צדק יש בעולם, אם עוד צדק שורר בחסדי עליון, ישמע את קולי, לא
יתעלם. אני חוזר ואומר - בן-אדם אנוכי. אינני יודע אחרת. אינני
יכול לדעת אחרת. לכן כיצד תשפטוני על שלא הלכתי בדרכים שכלל
אינם מוכרים לי?

בשם חסדו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא הבנתי ...





זאת שעדיין לא
מבינה מה עושים
באתר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/11 19:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה