"אני אוהבת אותך," היא אמרה לי.
"אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם."
היא החזירה את החולצה והמכנס, והלכה.
יותר, לא ראיתי אותה.
בעצם, זה לא ממש מדוייק.
מדי פעם, היא הייתה באה אליי בחלום.
כמובן שמבחינתי זאת הייתה מציאות, כי בינינו,
מי ירוץ לספר לחבר'ה שלו ששיחק לו המזל עם איזו כוסית בחלום?
והסיפורים שהייתי מריץ עליה. פעם פה פעם שם.
המיקומים היו משתנים, אך התוצאה הסופית הייתה זהה.
תמיד - אבל תמיד - היא הייתה קמה, מחזירה את החולצה והמכנס,
והולכת.
פעם היה נדמה לי שתפסתי אותה מסתובבת לאחור.
אולי רצתה לבדוק שאני עדיין שם.
אבל אני, עשיתי הבעה אדישה למדי, והפניתי את הראש.
היו ימים בהם לא הייתה מופיעה.
כבר הייתי חושב שמצאה מישהו טוב יותר.
סיגריה אחרי סיגריה, ועדיין הייתי חושב עליה.
לפעמים גם הייתי לוקח את הגיטרה חסרת המיתרים.
הייתי מחזיק אותה שעות, בעודי נזכר בפיסות ילדות שלא היו
שייכות לי בכלל.
ואז, כששוב הייתה מופיעה, מורידה כהרגלה את החולצה,
הייתי הבנאדם הכמעט מאושר ביותר ביקום.
אבל רק כמעט.
כי ידעתי שברגע שהכל ייגמר,
היא תשים חזרה את אותה חולצה שהורידה, ותלך.
ואז הגיע היום ההוא.
היא הגיעה, לחוצה מעט כהרגלה,
אבל במקום להוריד את החולצה, נרעדה מעט,
והחלה מורידה מעיניה דמעות.
סיננה חצאי משפטים, זרקה לאוויר אימרות.
אמרה - "אני אוהבת אותך. תמיד אוהב אותך."
ניסיתי להרגיע אותה. לומר לה בחזרה.
אבל כלום לא יצא.
ישבתי שם, דומם. כשנערת חלומותיי מפורקת בתוך ידיי,
חולצתה עדיין עליה, מה שעשה את העניין ליותר מסובך,
ואני שותק.
לאט לאט, היא הקימה את עצמה.
ניגשה לשולחן, פתחה וסגרה מגירות, כשהיא מסננת בכעס
קללות ברוסית, מעורבות במילים לא ברורות.
בסוף מצאה את הגפרורים שחיפשה.
כשהדליקה את הנר שעמד בפינה,
משהו בתוכי מת.
גופי נרעד גם הוא, והתחלתי לבכות.
צעקתי בכל הכוח - "אני אוהב אותך! רק אל תלכי הפעם."
אבל היא לא שמעה.
רק סידרה מעט את חולצתה, ולפני שיצאה מהחדר אמרה,
בעודה מסתכלת אל עבר החלון, כאל חלל ריק, "יהי זכרו ברוך".

מאז, אני לא זוכר יותר מדי.
היא - יותר לא חזרה.
ואולי, הכל בעצם היה להיפך?
אולי אני הייתי הנודד, רדפתי אחר אותה נערה אומללה.
אולי לא הייתי יותר מצל בחייה,
אולי, אני הייתי החלום שלה.
כי בינינו, מי ירוץ לספר לחבר'ה ששיחק לו המזל עם רוח רפאים?