אולי את הניסיון שלי לייצר מצג שווא של יציבות, של אושר זוגי.
אולי את סד התמיכה, הכתף הרכה והאוזן הקשבת שכל-כך חסרים לי.
אולי היית פשוט הניסיון שלי להיות קצת יותר שבע רצון בנוגע לכל
שאר הדברים שאני עושה, כשאת פשוט ה"תוספת". הנה, עכשיו אני
כותב וגם יש לי אותך. וזה, במלוא הפשטות, הרבה יותר מסתם
לכתוב. בלעדיך. ועדיין אני לא מבין. למה את פה, ואיך את נאחזת
בנימי הנשמה שלי ולא עוזבת.

ואולי אני כן מבין. שזה שווה את הסיכון. שעדיף לשמוע "לא" ממך,
פעם אחר פעם, מאשר לשמוע עשרות "כן" מאחרות. "כן", היא אומרת
עכשיו. היא ואני הכרנו בלילה קריר בת"א. אני מנסה לשווא להיזכר
איך קוראים לה, כדי שאוכל לבקש ממנה לסגור את האור כשכל זה
ייגמר. שיירד כבר המסך על הערב הזה.

איזה משוגע אני. אני מסתכל על עצמי במראה, וצוחק. על עצמי.
עליך. עבר הרבה זמן. אני בן 23 ומזדקן. סוטר לעצמי בפנים, שוטף
במים חמים ומשפשף את העיניים. אני שואל את עצמי אם אני מרוצה
ממה שאני רואה מולי, ואין תשובה. אני מפחד לענות.

אני רוצה שגיא משנת 2020 יתקשר. שישאל ככה מה שלומי, ואז יספר
לי מה קרה. שיגיד שהכל יהיה בסדר בסוף, באמת באמת בסדר. איתך
או בלעדיך. בסוף אני גם אדע את התשובה. בינתיים, צריך להפוך את
הדף, להפסיק לכתוב. צריך להמשיך הלאה. כל כך פשוט ובעצם כל כך
מסובך. כי להתעמק בך זה כואב, כשאין לי אותך. אז עכשיו אני
מפסיק לכתוב. אם היית שלי, זה היה הרבה יותר מסתם הפסקה.