ממש מתאפקת שלא לצעוק עליך כי אתה ילד רגיש והרי לא תסלח לי על
המילים הקשות והרגשות העזים. והדבר היחיד שבא לי הוא להגיד לך
כמה אני שונאת את ההתנהגות המגעילה שלך. שונאת שאתה לוקח אותי
כמובן מאליו, שונאת שאתה יודע שתמיד אהיה שם לא משנה מה תעשה.
הרי עושים את זה רק עם החברים הקרובים ביותר, כי יודעים שהם
יבינו, אז לי נמאס להבין! לא רוצה לדעת מה הייתה הסיבה, לא
רוצה שתתקשר אליי שוב בדמעות, לא רוצה שתזכר בי כי נפרדתם או
כי אתה בבסיס סוגר שבת ואין מי שיעביר לך את הזמן. אם אני לא
הסיבה, אם לא נזכרת בי, אז אני לא רוצה שתתקשר. לי נמאס להיות
הצד שסופג, שמקשיב, שמנחם, שיהיה שם למרות הכל. עם כל אהבתי
אליך התחלתי להגיע לקצה גבול היכולת שלי איתך ולא רוצה יותר
לשמוע אותך. לא רוצה את הזכרונות שלך ממה שהיינו, ולא רוצה
לחשוב על האם נהיה, אם אתה לא מתגעגע אליי אני לא רוצה שתהיה
בכלל חלק מכל זה. מסתבר שאהבה אכן לא מספיקה, מסתבר שאני כבר
מיציתי אותך. לשחק את הגיבורה והצד החזק זה כיף כשתמיד נופלים.
אבל כשהפעם אני נופלת ואתה זה שצריך שוב תמיכה משהו נשבר בי.
החוסר עיניין שלך פשוט משגע אותי. איך אתה בשיא חוצפתך משתמש
בי בלי מחשבה שנייה. הרי אתה יודע שברגע שתתקשר אני אגיע הכי
מהר שאני יכולה ואשאר כמה שתבקש, אז למה לבקש ממני לבוא ואז
לבקש ממני להתרחק? אם אתה לא צריך אז אני לא אבוא, וגם אם אתה
כן צריך אני מעדיפה כבר לא להיות. לא להיות שם בשבילך יותר, לא
להיות הצד התומך, מעדיפה לא לדעת...מעדיפה שתשכח מי אני בכלל
מאשר שתקח אותי כברירת מחדל... |