וכשמונחים לפניי ספר דברי הימים
אדע כי אין זה זמן לישון,
זה הוא זמן לכתוב שירים.
כשמחוגי ההיסטוריה משלימים סיבוב נוסף
אדע שבביוגרפיה שלי נחרט לו עוד דף
ומזווית צרה, אנסה לדוג את הרגע הצף
להותיר את רישומיי בעט, לתפוס מקום על המדף.

כשהאלימות מרימה ראש, כשגנרלים מתחלפים
אדע כי אין זה זמן למחות.
זה הוא זמן לכתוב שירים.
כשפרשיות אהבה נרקמות עיתות לבקרים
אתעניין בהם יותר מהזכויות של השכנים.
ואיך אוכל להושיט-יד לבני מיעוט,
כשלא באת אתמול, למרות שהייתה לך אפשרות?

וכשהחודשים עוברים, והשנים נוקפות
יש בי יכולת רק לכתוב שירים,
אני נשאר חסר-אונים מול זעם התקופות.
אוכל רק לרוקן עטים, להשחיר עוד עמוד
לתייק ולדפדף אחורה,
אל-עבר זמן אבוד.