השקט שביני ובינך
הוא אחד הדברים הרועשים ביותר
ששמעתי,
געגוע מהול באכזבה
נתונים שניהם
בנתוני הזמן המרחק.
ואולי יש צדק בכל,
אולי לא פעם -
נגעתי ומיד התרחקתי.
אולי הבניין שבנינו
יחדיו -
לא מספיק חזק.

לא מספיק חזק
לעמוד מול הסופות
שמתחוללות
בלב הכבה שלנו,
לא חזק דיו
להתמודד עם
רעידות ושברים
באדמה המהססת
הלא בטוחה.
אולי כל המסע הזה
שינה
כל-כך הרבה רקעים
מאז יצאנו,
שמע פינו ממשיך
לנסות לשחזר
פואמה שנשכחה.

והיו לנו הרבה מאד כאלו;
פואמות
אתוסים
אגדות,
עד שנדמה לי
שהנחנו סכום גבוהה מדי
בהימורים האחרונים.
אבל הזיקה
הכמיהה לאחר -
הן עודן דולקות,
גם אם בחצר גופנו
הלב והכוח
דלתם נועלים.

הבו לי רגע, לא,
הביאו לי עוד מאה,
אני רוצה,
באמת שאני רוצה.
במוחי ישנם כל-כך
הרבה רגעים;
שאהבתי אותך.
ואני אלחם בשמם
עד זוב דם - לתמיד.
אבל זו
לא פעם ראשונה
שבהצהרות אני או אתה
נצא,
אז מה עוד צריך לקרות?
מה לעשות?
מה אנו חייבים כבר להגיד?

השקט הזה -
הוא גועש בתוכנו
מזה זמן-רב,
ואיננו מעוניין
בנתיב העזיבה.

אני רוצה לגרש אותו!
לפנות מקום לשאלות,
מחוות,
לתקוות,
לאהבה!

ביני ובינך!