יש אנשים שמכירים אותי בתור חברה טובה, כזאת שאפשר להתקשר
אליה אחרי 3 חודשים שלא החלפנו מילה ופשוט לעשות שיחת נפש של
כמה שעות על כל נושא שבעולם.

יש אנשים שמכירים אותי בתור בן אדם שעושה מה שבראש שלו בלי
התחשבות באף אחד אחר, חי בעולם משל עצמו ולא אכפת לו ממה אנשים
חושבים ומרגישים. מעין נפש משוחררת שחיה לבדה.
יש אפילו כאלה שקוראים לי בשמות גנאי.

יש אנשים שמכירים אותי בתור המבוגר האחראי, בתור החיבוק
השבועי שלהם, האחות הגדולה שמקשיבה
(זה נכון שרובם ביסודי אבל יש גם כאלה...)

יש אנשים שרואים אותי בתור מקור לגאווה, בתור הבת האחראית,
בתור האחות הקטנה והמוצלחת, בתור התלמידה למופת (ממש).

יש אנשים שמכירים אותי בתור בת גרעין אוהבת, בתוך שותפה
אמיתית לעבודה, ללמידה, לחוויה...



ואז יש אותך... שמכיר אותי.

מכיר את כל הדברים האלה, ויודע שהם לא אני...
מכיר את כל המסכות, את כל התחבולות את הכל... ופשוט מקלף אותם
ממני. משאיר אותי ערומה לגמרי בגוף ברוח.
ואז מנשק אותי באוזן ושואל - "אז מה את רוצה לעשות?"