אני יושב מול המחשב, המסך כבוי, אני מושיט את היד לכיוון
המקלדת ועוצר באמצע, כמו אחד שפותח את הפה להגיד משהו ואז
מתחרט. היא מפתה מאוד, אבל אני צריך לצאת.

היא אומרת שאני לא נותן לה מספיק תשומת לב, שאני חושב שאני
נותן אבל אני לא. לדעתי חמישה עידכוני סטטוס ביום, עשרות
תגובות ואלוהים יודע כמה לייקים זה המון תשומת לב אבל מי שואל
אותי?

האוטובוס שלי עושה סיבובים ללא סוף בשכונות שכוחות אל בגבעתיים
וגם ככה לא מעלה או מוריד שם אף אחד. בסופו של דבר אני מגיע
לתל-השומר ומחכה בתור לרופא, הרגשת ביטחון ושלווה אופפת אותי
כשפתאום אני נזכר... "הפלאפון"!
אני יכול לעדכן סטטוס, כאן ועכשיו, מהפלאפון. אבל זה בדיוק מה
שהיא רוצה, שאני אחשוב עליה בכל מצב ובכל נקודת זמן של היום.
אני לא נשבר ושומט את הפלאפון חזרה לכיס.

הרופאים מתקשים להבין מה לא בסדר איתי ומלווים לי מכשיר
ביו-פידבק שאותו אני לוקח הביתה. המכשיר אמור למדוד מתח
בשרירים בזמן עבודה כדי לדעת אם משהו שם לא תקין. בדרך חזרה
המכשיר מונח לידי באוטובוס ותופס מושב כפול, הייתי צריך לשלם
עליו עוד כרטיס.

למה? למה זה אף פעם לא מספיק להן? למה הן תמיד בוחנות אותי?
האוטובוס לא מספיק לעשות חצי דרך ואני כבר חושב על עשרה
עידכוני סטטוס מבריקים, שני רעיונות לאפליקציות וקבוצה אחת או
שתיים שכדאי לי לפתוח. אני אחזור, זה בטוח, אבל כשאני אחזור זה
יהיה בתנאים שלי. הפעם אני אהיה בשליטה כאן.

אני נכנס הביתה והיא מחכה לי בחדר בתנוחה מזמינה. מזמינה אותי
להיכנס אליה ולשתף אותה במחשבותיי וברגשותיי. אני מנסה להישאר
אדיש ושם לעצמי איזה סרט בשביל לשרוף את הזמן עד השינה. בלילה
אני חולם שאני מנסה להתחבר אבל כל הזמן מקבל שגיאה שהשם משתמש
והסיסמא שלי לא נכונים. אחרי כמה ניסיונות אני גם מקבל הודעה
שמחקו לי את החשבון.

בבוקר אני מתעורר כאילו כלום וישר מזנק על האוטובוס. לאחר
המתנה מורטת עצבים לתוצאות אני נכנס לחדר של הרופא. הרופא
מסתכל על חתיכת נייר ואומר "חוץ מקצת מתח בשרירים בזמן הקלדה
הכל בסדר. אתה בריא כמו שור, חשבת אולי שזה יותר בראש שלך?"
ברור שזה בראש, אבל לא חשבתי שעד כדי כך.

באותו יום אני מגיע בערב הביתה, מתיישב מול המחשב ספק מכניעה,
ספק מבחירה ושופך את כל מה שעובר עלי לתוך סיפור קצר והזוי.