הנה זה מגיע,
טרם סיימתי את משפטי,
בפיהוק הזה שאומר שזה הרגע לחתוך
הוא משתעמם,
הוא משתגע מבפנים...
"יפה יפה אבל מדברת כל כך..."
הוא אינו קשוב,
הוא עסוק בזמנו,
הפיהוק הזה אומר הכל,
הפגישה הבאה לא תבוא
גם לא תשוקתו,
תשוקתו היחידה היא ההליכה הביתה לביתו,
ואני אשאר כאן,
עם כל כך הרבה רצון לחלוק,
לתת מעצמי, להעצים אותו.
הפיהוק הזה...
חיכיתי לו את האמת.
אל תלך, אני זועקת בליבי,
והוא משפשף את כפות ידיו על מכנסי הג'ינס הקרועים שלו,
זה מראה לי את קיצו של הערב לחלוטין,
זה הרגע שהוא יתרומם ויאחל לי את הצלחתו.
ופתאום הוא אומר בקול עייף,
"המשגל הזה הרג אותי... אני אוהב אותך יקירתי..."