אחותי הקטנה יוצאת עם קוף.

אחותי העדינה, היפה, ששערותיה החלקות, הדקות והארוכות גולשות
במדרון הגב, שעיניה זוהרות, עורה שש ומשי, ושיניה כעדר הקצובות
שעלו מן הרחצה, יוצאת כבר שנה עם קוף (והם שינו את הסטטוס שלהם
ל"מאורסים"). קוראים לו נועם.

הוא ממשפחה טובה של פרימטים עדינים ורכי פרווה ודיבור. רותי,
הדודה של נועם, היתה המחנכת שלי בתיכון. אבא של נועם הוא מרצה
במכללת העמקים, אמא שלו נגנית ויולה ואחיו הצעיר והמחונן  בוגר
תלפיות, אבל אני לא יכולה לשכוח.

אנחנו נפגשים מדי פעם אצל אמא שלי בארוחת ליל שבת. אמא של הקוף
מביאה תמיד מרק עוף  עם אטריות תוצרת בית ועוגת קינמון ושזיפים
לפי מתכון של קרין גורן. "אני מעריצה אותה" היא אומרת, ואני
מביטה בילדים שלי ובבעלי, שבולסים את  הפרוסות השזיפיות
והניחוחיות וממש מחזיקה את עצמי בכוח.

בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות
בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות

ברור שמגיע להם שוויון זכויות מלא. מה השאלה? אין ויכוח על כך
שהם אינטליגנטים להפליא, מוסיקליים ואתלטים מצוינים. המשפחה של
נועם נהדרת במיוחד. אחיו, יונתן, זה המחונן שהיה ב"תלפיות", לא
תופס מעצמו יותר מדי, ותמיד נהנה להשתגע עם שני הקטנים שלי.
הוא נתלה בזנבו בנברשת הענקית בסלון של אמא, משמיע קולות
גבוהים של שימפנזה ומקלף סוכריות עם האצבעות של הרגליים.
הקטנים שלי מתים עליו ואני חייבת להשגיח שלא יאכלו יותר מדי
טופי. אני חושבת על הילדים העתידיים של אחותי, האחיינים שלי,
הנכדים של אבא ואמא שלי, ממשיכי השושלת.

לנועם ויונתן יש אלפי חברים בפייסבוק. הם נורא פופולאריים, ולא
רק אצל החבר'ה שלהם,  זה לא מעט בזכות הלהקה שלהם, "בונובו".
אחותי לפעמים שרה אתם (האמת היא שככה היא ונועם הכירו. היא
היתה בהופעה שלהם, ידעה את כל המילים בעל פה, והוא לא הוריד
ממנה את העיניים). כשפול מקרטני הופיע בפארק הירקון לפני
שנתיים בערך, הם היו אמורים להיות להקת החימום שלו. בסוף זה
נפל, אבל פול מה זה התלהב, אם כי נראה לי שמהסיבות הלא נכונות.
השם, דרך אגב, זה סתם. "בונובו" זה שימפנזה ננסי, ונועם ואחיו
די גבוהים. נועם מגיע לאחותי עד הכתף, ויונתן רק טיפה יותר
נמוך.

אני לא יכולה להוציא לעצמי את זה מהראש.

בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות
בוטנים ובננות בוטנים ובננות בוטנים ובננות

אני חושבת לפעמים על הסבל שלהם, על חוסר השוויון, על הניצול
הנורא, על האלם שנכפה עליהם. היום התקופה הזו נראית כאילו היא
נמצאת מעבר להרי החושך ובכל זאת מדובר בתרבות שאבדה, דבר לא
יחזיר את שנעלם ואיננו. הם משולבים עמוק וחזק כל כך בתרבות
שלנו, אבל לא נותר להם דבר משלהם - לא שפה, לא מנהגים. הכל
שאול. אני ממש בוכה כשאני חושבת על זה.

אבל זה יותר חזק ממני, Sorry.

לא יקום ולא יהיה - על גופתי המתה.