מתעורר במיטה, ונרדם. מתעורר, ושוב. מנסה להשלים חלום שבור.
השמיכה עוטפת אותו משני צידיו - כך היה נרדם הכי טוב כשהיה
צעיר יותר. "תעשה לי נקניק, בבקשה", היה מתחנן לאביו כל לילה
כשהיה הדבר אפשרי. אביו היה דוחף את השמיכה מתחת לכל יד ורגל.
רק כך הרגיש בטוח, חיבוק כזה שלא נגמר. רמי היה מפחד לרוב
כשהיה צעיר, הוא הזין את פחדיו בדמיונו - לכל צליל הצמיד דמות,
לכל דמות סיפור. כשהמשפחה עברה דירה, בתור הקטן  משלושה אחים
הוצבה בפניו הבחירה - או לישון עם אחד מאחיו, או לישון בחדר
המבואה, הפתוח בחלקו. רמי כמובן בחר באפשרות הראשונה, אך היותו
פחדן הייתה ידועה בקרב חברי הבית - ואחיו שלא היה מרוצה מהשותף
זב החוטם, השתמש בידיעה זו בתבונה. זה התחיל בקולות של ינשופים
באמצע הלילה, והמשיך ב - "ראית את זה, רמי?", -"לא, מה קרה?",
-"יש מישהו בחדר, אני כמעט בטוח שראיתי אותו יורד מתחת למיטה
שלך". מהר מאוד הפעולות השתלמו, וההרטבה המתמשכת של הסדינים
שכנעה את ההורים שכדאי שרמי ישן במבואה. התקופה במבואה זכורה
לרמי בבירור כתקופה עם הכי הרבה חלומות. משהו בלישון לילות
רבים בחדר עם תקרה גבוהה ופתח לשאר הבית, גרם לחלומות רבים
להיכנס ולהשתכן בראשו של רמי.

דנה עזבה לפני שעה, בוכה, פצועה. לא היה קל לה לרכב על אופניה
בעליות והמורדות של העמק בדרך לבית הוריה. הכתמים הכחולים
ברגליה הכאיבו לה מאוד כשדוושה, הצלעות שרפו כשנשמה במאמץ.
הדירה נראתה רע, רע מאוד. וגם נשמעה כך, הם הגבירו את הרדיו
כדי שלא ישמעו את הצרחות, אולם לאחר כמה דקות גם הרדיו נפל
קורבן לאלימות, התדר קפץ ומה שנשאר מהמוזיקה הוא רעש לבן צורם.
דם על הכר, על הקיר. שברי זכוכית פזורים במטבח, בסלון ובחדר
השינה. אם היה נכנס כעת אל הדירה אדם זר, היה חושב שמדובר
בפריצה ושוד. האמת שונה, כי לא היה ריב אפילו, זה התחיל עדין.
דנה חזרה מהעבודה, רמי חיכה לה בדירה, בחדר השינה - מקומו
הקבוע בתקופה האחרונה. היא הצטרפה אליו, כתמיד, מנסה לעורר
אותו כדי לקבל יחס כלשהו ממנו. הוא לא התייחס, התכרבל עוד
יותר. עברו כמה דקות ללא הצלחה, אז היא עשתה את זה.      

דנה אהבה להסתובב עירומה עד גיל בוגר יחסית, כמובן, רק באזור
בית הוריה. הם גרו בבית מרוחק מכל ציוויליזציה בעמק, ליד אגם
קטן בו נהגה להתרחץ אחרי בית הספר. היא הייתה יותר פופולארית
בבית הספר ממה שאפשר לחשוב אם מביטים בה לרגע. אין לה את
הפרצוף הברור של מלכת הכיתה, אך הייתה לה דרך כזו בה נהגה
שארגנה לה את המעמד הרצוי בתקופה הזו של החיים. היא הייתה
תמימה ובאותו זמן מפתה, רבים מבני השכבה נהגו להזמין אותה
אליהם. הבנות בשכבה אהבוה גם כן, היא הפכה לחברת נפש של רבות
מהן בזמן קצר מאוד. כמקרה אדם וחווה, היא איבדה את התמימות
ברגע שקיבלה את המציאות הכואבת של העולם בו חיה. באופן אירוני,
אחרי המקרה היא חדלה להסתובב עירומה.

את רמי דנה פגשה כמה שנים לאחר האונס, בקבוצת תמיכה לנפגעי
תקיפה מינית. הוא היה הבן היחיד בקבוצה, וממש לא רצה להיות שם.
הייתה זו הנחייה של בית משפט, אחרת היו מעבירים אותו למוסד. אי
אפשר לומר שהקשר בין השניים היה טוב מההתחלה. מה שכן, הם שכבו
מיד לאחר הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה. הם עשו זאת בשירותים
ציבוריים, בלי לדבר, בלי להתנשק, בלי להזיע. שני בני שמונה
עשרה, יושבים על רצפת שירותים מטונפת בתחנה המרכזית של עפולה.
מעבר לעידוד מפגשים מיניים בין צעירים, לא הייתה תרומה רבה
לפגישות הדו-שבועיות הללו. המדריכה - שנאנסה על ידי אחיה החורג
חמש שנים כשהייתה בגילם של חברי הקבוצה - היא סיפרה על החוויות
שלה, ועל הדברים שעזרו לה בשעות קשות. אך דנה ורמי, כל אחד
לעצמו, לא יכול היה שלא לחשוב שמדובר בזיוף. כי כל אשר להם היה
בראש, זו מוזיקה. מוזיקה חזקה. וכל תרגום של המוזיקה הזו
לחוויות היה בעיניהם זיוף ומרמה. הם לא שיתפו איש בתחושתם, גם
לא אחד את השנייה.

עם המפגשים המיניים הקבועים שלהם בקבוצת התמיכה, העבירו דנה
ורמי חצי שנה, בלי שיחה אחת שלמה. אולם במפגש האחרון, משהו
השתנה. דנה איחרה, וכשהגיעה לבסוף לא יצרה קשר עין, גם לא עם
רמי. בעת הפיזור, דנה התחמקה לה בריצה, רמי דלק בעקבותיה. "מה
קורה איתך?", שאל בעודו תופס את כתפה. היא נרתעה והחלה לבכות.
"הוא מת!", היא צרחה. היא התכוונה לאביה, הוא היה חולה כבר זמן
רב בסרטן ריאות חמור, התוצאה הייתה ידועה מראש. דנה לא ביקרה
אותו מעולם מאז שחלה, אך הנסיבות מקלות. בהחלט.

הם הלכו ללוויה יחד, דנה ורמי. ובעצם פרט להם, היו חברו הטוב
של אביה, רב מחברה קדישא, ועוד כמה אנשים כדי לסחוב את האלונקה
ולכסות את הקבר. דנה ורמי הרגישו את המוזיקה חזק באותו יום
גשום, באמצע תפילתו של הרב הם כבר היו בחלקה 19, מזדיינים על
הקבר של איזו סבתא של מישהו. אבל זה לא עבד יותר. זה לא השתיק
את המוזיקה. הם החלו להפוך אלימים, וקולניים יותר. לא עבר זמן
רב ומצאו אותם, הפרידו ביניהם וכן דיווחו על כך לקבוצת התמיכה.
הסבירו להם שזה לטובתם שיפגשו בקבוצות שונות.

רמי הפסיק ללכת למפגשים, ולא היה רחוק היום שבו ישלחו אותו
למוסד, בזה הוא בטוח. לכן החלטתו לברוח הייתה ברורה. הוא לקח
את כל חסכונותיו, את טרנזיסטור הרדיו של סבו שהיה הדבר היקר לו
מכל ואת כל כספי הפיצויים מהמשפט, ועלה על האוטובוס לתל אביב.
שם הוא  השתכן באיזה חדר מלון מוזנח ונעלם מתחת לרדאר. רוב
הזמן הוא ניסה לישון ללא הצלחה. בשאר הזמן הוא הלם בחוזקה את
ראשו בקיר החיצוני של החדר, תוך התחשבות בשכנים. הוא לא ספר את
הימים אך הרגיש שעברו חודשים מאז שנכנס לשם.

דנה המשיכה להגיע למפגשים, אך מצבה הדרדר מאז הפיצול. המוזיקה
לא עצרה, היא רק התגברה. דנה החלה לפצוע עצמה, מאחורי הכתף
הימינית, שלא ישימו לב. אבל ההרס העצמי לא הועיל לה, לפחות לא
לטווח הארוך. לעיתים הייתה מגיעה למצב של עילפון - אך לאחריו
תמיד הגיע הכאב הבלתי נסבל של הפיכחון. דנה הייתה אבודה, במה
שהפך להיות סיוט פסיכודאלי, כל צליל בטראנס הצורם ששמעה הפך
לצבע שורף קרנית בעיניה. כל אדם נראה עוין, כל מקום דחוק.
לבסוף היא פשוט נשארה בבית הוריה מבלי לצאת. הבית, בו היא גרה
לבד זה זמן מה - מאז מותה של אימה, המקרה והכל - הפך להיות כל
עולמה. היא חשבה שאולי זה טוב, המנגינה אולי לא נחלשה אך גונה
השתנה, נוספו כלים רכים יותר - והצבעים בעיניה היו לכחולים
וקרים. ימים שלמים היא העבירה בוהה באגם, כל יום היא קירבה את
כסא הנוי עוד כמה סנטימטרים לגדה. היא ישבה עליו, ואט-אט חיוך
עלה על שפתיה. בוקר אחד, היא התעוררה, פשטה את בגדיה, יצאה
מביתה אל כיסא הנוי. היא המשיכה לאחריו בלי פחד, המוזיקה כמו
עודדה אותה לעשות עוד צעד, בעיניה היו רק מים ומים. בהניחה את
רגלה בראשית האגם, האדוות כאילו חדרו לעורה ותחושת רוגע מילאה
את גופה. היא המשיכה להישאב, בלי מחשבה על לעצור. ברגע הגיעו
המים אל קו אוזניה, המוזיקה נעצרה, נותר רשרוש הגלים הקטנים.
ועוד משהו. דבר מה לא כשורה, קול אחר הפר את השלווה לה חיכתה.
זה אבוד, היא פנתה חזרה, העלתה את ראשה. מוזיקה שבה לאוזניה,
ומולה - בצמוד לכיסא נוי חום - עמד רמי.

באחת מהפעמים הרבות בהן הלם בחוזקה את ראשו בקיר חדרו, מנסה
להשתיק את המנגינה השולטת בחייו, עשה רמי משהו מוזר. הוא שיחק
עם טרנזיסטור הרדיו הישן שסבו הוריש לו, חיבר אליו אוזניות -
רמי עבר על כל התחנות המוכרות לו, אך גם עכשיו כרגיל, לא הצליח
להאזין לכלום פרט ללחן הצורם בראשו. עד שלפתע הגיע לקצה
הסקאלה, מחט הסימון כבר כמעט ונשברה. רעש לבן צורם בלבד נשמע
מבעד לאוזניות. אולם רמי רק הגביר, עד לקצה הכפתור. הוא החל
התנשף כמסומם, פולט אנחות רווחה מיניות, וחייך. הוא נשאר שעות
מחובר לטרנזיסטור כמו לאינפוזיה, ישן כמו תינוק. הדבר היחיד
שהעירו היה סוף כוחן של הסוללות. רמי הבין את שארע כרגע, וידע
מה המקום היחיד בו הוא רוצה להיות.

מאז גילוי הרעש, חייהם של דנה ורמי השתנו מן הקצה אל הקצה. הם
היו צריכים כמה דקות של רעש לבן כדי לעבור את היום. הם שכרו
יחד דירה, התחילו לעבוד בצורה מסודרת. שנים עברו והכל לכאורה
היה בסדר. אולם דנה שמה לב כשרמי החל להקשיב קצת יותר ממנה
לרעש, היא שמה לב כשהחל להסתגר בחדר ולהאזין לטרנזיסטור לבדו.
אך היא הייתה כה אסירת תודה, מאוהבת, ועד קצה כוחה תלויה ברמי,
שלא יכלה להגיד אפילו מילה אחת. מהר מאוד החדר היה למקומו
היחיד, הוא פוטר מעבודתו ונשאר ימים שלמים מחובר. המצב הפך
באמת גרוע שהוא כבר הפסיק להיות שם באמת, הוא לא הגיב אליה
יותר.

היא הבינה מה הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות כשעברה ליד חנות
התקליטים בעת חזרתה מהעבודה. היא נכנסה לדירה, דחפה את הדיסק
למערכת והגבירה עד הסוף.