שופן מתנגן ברקע, הקירות נצבעו השבוע בפנינה אפרורית. משמאלי
אחותי, מימיני דודה עלמה. ומשם והלאה משפחה לרוב. בת דודתי
הביאה חבר. זוהי נקודת מבטי בארוחת החג. הורי עמלו כל היום על
הכנת תבשילים וסלטים לאירוע השנתי. אבל אני, אני לא אוהב אוכל
של חג. האוכל, חגיגי ויפה ככל שיהיה, פשוט פחות טעים לי. אולי
משום שצריך להכין הרבה ממנו, והכמות עולה על האיכות. אולי פשוט
האוכל יותר מדי פלצני בשבילי. אבל נראה לי שזה משהו אחר. כי
בכל שנה בארוחת חג הפסח, המשפחה שלי חוזרת לשורשיה העתיקים,
ולמנהגיה הנושנים. בכל שנה בחג הפסח אנחנו אוכלים אנשים.

אל תבהלו עכשיו, זה לא כזה נורא. בכלל, לא הכל בשר ודם. הסלטים
לדוגמא, עשויים מירקות שנקטפו אחד-אחד מגינת הירק שלנו.
והמשקאות גם הם, מפירות העונה בלבד. אפילו סחטתי בעצמי את
הלימון. אבל הבשר, אין דרך להימלט מזה, בשר אדם.

זו לא החלטת הורי, ובטח לא סבי וסבתי. מסורת זו עוברת במשפחה
דורות לאחור. אז, סבתי מספרת, זה היה מקובל. לא סתם, משפחתי
הייתה מהמשפחות העשירות ביותר בממלכה האנגלית. אתם מבינים, סבי
הוא היהודי. הוא התאהב בסבתי ממבט ראשון, אך אחרי זמן לא רב,
הוא גילה את המורשת המדממת שלה. וכדי שיתחתנו הם סיכמו להפחית
את המנהג הייחודי לפעם בשנה. סבתא ידעה שהבשר במצב הטוב ביותר
שלו בתקופת האביב, וכך הוחלט שכשמשה יוציאנו ממצריים ביד חזקה
ובזרוע נטויה - יש סיכוי שהיא תבוא עם רולקס.

אני מבין שעדיין לא שכנעתי אתכם, זה לא קל לעכל, תרתי משמע.
אולי אתם דואגים לגורלכם. אבל אין לכם מה לדאוג. הבשר מיובא
ולא יהודי למהדרין. הוא אפילו הוכשר ונרחץ כדת וכדין. הרי זה
ידוע שיהודי לא אוכל יהודי.

אז בעודי יושב שם, ומביט בדוד אהרון אוכל את הלב - אשתו בגדה
בו והתחתנה עם אחר. או בדודה מירי מחמיצה פנים - ככה היא,
אוהבת הכל עם לימון. הסתכלתי בעיניים הדומעות, המונחות אצלי
בצלחת וחשבתי, מעניין איך זה חג עם משפחה נורמלית. הרמתי את
הראש, והעברתי אותו לבת דודתי. הבטתי בחבר שלה, הוא נראה כל כך
רגוע, אפילו קצת שמח. זו פעם ראשונה שלו, איך הוא לא מזועזע?

לאחר חד גדיא, תפסתי את החבר בדרכו לשירותים, ושאלתי אותו איך
הוא מרגיש. הוא חייך וענה לי: "סוף סוף בני משפחה שלא אוכלים
אחד את השני", והוסיף "והאנטריקוט פשוט משובח".