יקירי, הקשת בענן נחה על הרצפה בסלון.
ראיתי, נסיכה, כבר הזמנתי את צייר הארמון שיטפל בעניין. הוא גם
אמר שינסה להקשיב למוזיקה שאנחנו שומעים מהחלון בשעות הקסומות
של הלילה.
הו יקירי, זה פשוט, פשוט... נפלא.
הנסיכה ישבה על כס המלכות שלה בטרקלין המפואר, והביטה בקשת
בענן. היא דברה ברוגע ובשמחה כהרגלה, אך משהו במבט שלה הצביע
על אי שקט מסוים. הנסיך התקרב אליה בצעדים מהירים במגפיו
ההדורות והתיישב על מסעד הכסא, שהשמיע נגינה קלה ונטה מעט
אחורה, לנוחיותם. הכל בסדר, יקירתי? הוא שאל. הכל נהדר, היא
ענתה, אך לא חייכה עדיין. הסחלבים בגינה מלבלבים כאילו עברה
עליהם לא פחות מרוח הקודש, אהובתי היקרה. ראית אותם היום?
הנסיכה ניעורה והסתכלה באהבה בנסיך. היא קמה והלכה בצעד קליל
לפרוזדור ומשם אל החלון בחדר האורחים, מדלגת מעל לקשת בענן
בחינניות ששמורה לנסיכות. היא הסתכלה מהחלון, ונאנחה. הו,
יקירי. אכן עברה עליהם רוח הקודש. לפחות. היא חזרה בצעד מתון
על הכסא, והפעם הקיפה את הקשת בסיבוב גדול. אהובי, אני חושבת
שאשן מצויין גם הלילה אם אוכל לשמוע את נגינתה הקצבית של הקשת
מהטרקלין. אל תחשבי על זה נסיכה, הצייר יגיע בקרוב.
לפנות ערב נשמעו קריאות נער הארמון מהחצר. הנסיך ניגש אל הדלת
ופתח אותה, ומולו עמד הצייר, אדם צעיר ונאה עם שיער בלונדיני
מתולתל, וכן הציור שלו בידו. עירייה, הוא אמר באורח רוח ונכנס
פנימה. בין הנסיך לצייר עמדה קרבת אחים שלא הפריע לה השקט.
הנסיכה נפנתה לחצר הארמון כדי לא להסיח את דעת הצייר בתפקידו
האצילי. הצייר פסע אנה ואנה בבית, הביט בקירות, הביט בחלון חדר
השנה, והתעכב זמן רב על הקשת בענן, שגדלה וכיסתה את רוב
הטרקלין.
משגעת, נכון? אמר הנסיך והחווה אל עבר הקשת, וחיוך גדול נסוך
על שפתיו.
הזהירו אותי מפניך, חבר. אמר הצייר. יש'ך דליפה רצינית בגג.
אני הולך לנסות לסתום ת'ה עם איזה קצף שיש לי פה, (הצייר החווה
לכן הציור שלו) לגבי החור בקיר שם ליד המיטה הזאת, זאת אומרת
זאת מיטה כן? אז אני מביא לך איזה קרש לבינתיים ונדבר עם הפקח
של העירייה ונראה מה אפשר לעשות. יכול להיות שאתה עובר על חוק
הבינוי של יולי, אז יהיה קנס קטן אבל אז העירייה סותמת 'ך
ת'חור. חוצמזה את הסתימה בגג אני עושה חינם, לא טובה ממני טובה
משמחון שמשום מה אוהב אותך נראה לי ואת אישתך המוזרה בלי
ל'עליב. אני גם ישאיר 'ך שמן לדלת ולכסא למה החריקות של שניהם
חופרות לי בראש, תסדר את זה עד פעם הבאה שאני בא בחייאת.
האיש לקח נשימה עמוקה והתמתח, והכרס שלו יצאה עוד קצת מהמכנס
הנמוך במילא. הוא חרחר וירק, היישר אל אמצע הקשת, וגרד בפדחתו
הדלילה.
בקיצור כל העסק לא יעלה לך יותר מדי, אני גם יודע שאין לך יותר
מדי אחרת היית עף מפה כבר מזמן נראה לי. וגם לא היית מסתובב עם
הסמרטוטים האלה עליך. האיש פסע מעל הקשת והגיע לדלת. הוא פתח
אותה ונעמד בחוץ. הנסיכה היתה שם והסתכלה לעברו. הוא צעק לה
משהו שהנסיך לא הבין ואז פנה אליו, מה קרה לסביונים שלך, חבר?
נראה כאילו עבר עליהם שופל. האיש יצא החוצה והדלת נסגרה אחריו
בחריקה, אך יד שברירית עצרה אותה רגע לפני שנסגרה. הנסיכה
נכנסה לבית.
איזה אדם... מקסים. היא אמרה ורמז של שמחה בקולה. אני מאוד
נהנה כשהוא בא, אמר הנסיך. היו לו חדשות טובות. באמת? שאלה
הנסיכה. מה הוא אמר? ובכן, הוא יעביר את הקשת למקום טוב יותר,
והמוזיקה שאנחנו שומעים בלילה תהיה שקטה ועדינה יותר וכך נהנה
ממנה עוד. הנסיכה הביטה בפני בעלה וחייכה. השניים עמדו קרובים
ושמעו את פסיעותיו הקלילות של הצייר על הגג. במהרה, צל גדול
חסם את השמש שחיממה את פניהם, והקשת בענן הפסיקה להכנס לבית.
תהנו חבר'ס! צעק האיש השמן שעל הגג המתפרק, והלך לדרכו. בדרך
נשמע קולו של התרנגול מקרקר, בליווי קללה עסיסית.
שוב, הארמון שלם. אמר הנסיך. נראה לי שאוציא את שארית הקשת
עכשיו, ענתה לו.
יקירה, בואי נעשה זאת מחר. מה את אומרת? שנשב ונאכל סעודת
מלכים?
מה פתאום סעודה? אמרה הנסיכה, וקולה צפצף קצת, מרוב אהבה. למה
אתה רוצה לדחות דברים תמיד? בוא פשוט נעשה את זה כבר, היא לקחה
נשימה קטנה כדי לשוב לעצמה, ואז אמרה בשקט: בוא נסיים עם זה
אהובי, רק אושר אנחנו מקבלים מהנטייה שלך לדחות דברים לאחר כך.
כשאתה עושה את זה אני יכולה פשוט.. פשוט... היא אמרה בקול
שהתחיל לצפצף שוב. לחבק אותך!
היא לקחה את המטה שלה וכוונה את הקשת שרבצה בטרקלין אל חצר
הארמון.