בחלומות שלי אני עומדת על במה. עגולה.
וכל העיר מסביבי רוצה שאתן לה מים.
והמים זה הקול שלי ואני סגורה. מתקמצנת עליו.
אבל העיר צמאה ואין לי ברירה.
אז אני פותחת, לאט לאט. בהתחלה זרם דק. קול קטן.
ושרה לעצמי שיר ערש. בשקט בשקט שרק אני אשמע.
אבל העיר צמאה אז אני קצת מגבירה והמים מקרטעים כמעה
והקול שלי רועד ואני רועדת ומאדימה ולא יציבה. ואז אני עוצרת
רגע
ורק מקשיבה עד שאני יודעת בדיוק מה אני צריכה
ואני עוצמת עיניים ועושה עצמי תיבת תהודה
ומוציאה קול עמוק מהבטן. מן הנשמה
ומרגישה איך העיר שותה לרוויה
עד שהיא נרגעת אבל אני כבר בלתי ניתנת לעצירה
והקול שלי זורם ממני. מתוך הלב, ויוצא דרך הגרון וכפות ידיי
לכל עבר. מציף אותי ואת כל שומעיי.
ואז הוא הופך גבוה גבוה עד שכבר איננו נשמע
גבוה ממני. עולה למצח ויוצא החוצה ממני.
עף אל הנצח, עד השמיים. אל הבריאה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.