דני פרץ את דלת המשרד בבעיטה. הבוס שלו הביט בו בעיניים אחוזות
אימה. המון דברים שהוא רצה להגיד חלפו באותו הרגע בראשו. הוא
רצה לשאול את דני אם הספיק להכין את הדו"חות הסיכומיים לפגישה
של 12. דני היה אחראי הכספים של החברה, ונחשב כעובד מבטיח בעל
עתיד מזהיר. דני לא ידע את זה, ואם הוא לא היה שונא כל-כך את
העבודה שלו, יכול להיות שזה היה חוסך המון כאב לב.

הבוס רצה לשאול את דני אם אפשר יהיה לדחות את הפגישה האישית
ביניהם למחר ב- 7 בערב. הוא אמנם קבעו להיפגש ב- 9 בבוקר, אבל
נכנסה פגישת דירקטוריון בדיוק בשעה הזו, ופגישות עם
הדירקטוריון אי-אפשר להזיז. זה כרוך בהמון חוסר נעימות. סתם
כאב לב מיותר.

בפגישה האישית תכנן הבוס להציע לדני שיפור בתנאים. חוץ מהרכב
שכבר יש לו, הוא עמד לשמוע על גידול של 5 אחוזים במשכורת,
שדרוג העסקה למכשיר הסלולארי שלו, ומענק חד פעמי של 5 ספרות. 5
ספרות זה לא ממש הרבה, חשב לעצמו הבוס של דני, אבל זה נשמע
בכלל לא רע. בהחלט תרופה מהירה לשיכוך כאבי לב קשים.

יותר מכל, רצה הבוס של דני לשאול למה לעזאזל הוא עומד בכניסה
למשרד שלו עם רובה צייד טעון. שתי שניות אחר כך זה כבר לא ממש
שינה יותר מדי, כי הקיבה של הבוס של דני הייתה מרוחה על הקיר
בזמן שהגופה שלו נחתה על שולחן העבודה העמוס בצעצועים שלו.

הבוס של דני תמיד אהב לתת לקולגות והעובדים שלו לשחק בכל מיני
שטויות בזמן פגישות, כאילו גם זה אמור להקל על כל כאבי הלב
שנגרמים להם מהעובדה שהם מועסקים במקום עבודה משעמם, עושים
עבודה חסרת תכלית וחיים חיי שגרה נטולי כל עניין וייחוד. דני
חשב שהמשחקים האלה מטופשים במיוחד, הוא לא אהב אותם, וגם לא
אהב את הבוס שלו.

הבוס של דני כבר לא הספיק לחשוב שאולי כדאי היה להקדים את
הפגישה האישית עם דני. זה בוודאי היה מונע כמה כאבי לב
מיותרים. קצת אחרי שהקיבה שלו טסה לעבר הקיר ליבו הפסיק לפעום
וכל המחשבות שלו השתתקו.

אם הוא היה מספיק לחשוב משהו, כנראה שזה היה קשור בכלל לאישה
שאף פעם לא ראה כי חזר כל יום ב- 8 מהעבודה, או לילדים שלו
שמעולם לא גידל, ועכשיו כבר לא יזכה לראות אותם מתבגרים
ונהפכים לגברים מוצלחים, המנסים לכפר בהישגים על העובדה שאביהם
- שמעולם לא הכירו באמת - נרצח באופן מחריד באמצע יום עבודה.

דני שמע את האזעקה צורחת ברחבי בניין המשרדים וידע שעוד רגע
המאבטחים יגיעו. הוא ייכנס לכלא, כנראה יישפט למאסר עולם או
אפילו לשניים, ויראה את מירה והילדים רק בחגים. "מזל שהספקתי
להכין את הדו"חות לפגישה של 12", דני חשב לעצמו בזמן שהניח את
הדו"חות של השולחן של הבוס, ממש ליד הגופה המדממת שלו. "להגיע
לפגישה בלי כל הנתונים זה סתם כאב לב מיותר".