מכירים את זה שאתם נוסעים בפארק על האפניים בדרך הביתה, השעה
קצת אחרי 1:00 בלילה, ופתאום אין אורות?
אני לא. בפארק יש אורות דלוקים תמיד.
הלילה, מצאתי את עצמי נוסע, כשפתאום אני רואה מקטע ללא אורות.
חושך אמיתי.
הרגעים האלה תמיד מפחידים אותך, כשאתה לא מוכן, ומבין כמה
אנחנו, כגזע, תלויים באור מלאכותי, כשבחושך, אנחנו לא מוגנים
מכלום, עיוורים, ומוכנים למוות, או לדברים גרועים יותר.
אמרתי לעצמי, אתה גבר, חזק, אתה לא מפחד. תעבור את זה.
המשכתי לנסוע. אחרי כמה דקות של פארק ללא אורות, של שקט, בלי
נפש חיה, הגעתי לנקודת אור, ליד אחד הגשרים שבדרך. הגשר מוביל
לתוך העיר, לשיכון בבלי, ליתר דיוק. ואחרי הנקודה הזאת, עוד
חושך. אבל לא כמו החושך הקודם, חושך שלא רואים את הקצה שלו.
אותו החושך שיש לנו בחלומות, שאנחנו לא אוהבים לזכור. הקשבתי
לקול ההיגיון הפעם, כזה חושך כבר לא רציתי לחצות. לא ניתן
לראות שום נקודה באופק, כמו נקודת אל חזור. ואני לא בנאדם
פחדן, פשוט הגיוני, כמו כל אחד אחר. אני חוצה את הגשר לעבר
העיר, ונכנס לשיכון בבלי.
אתם בטח מכירים את שיכון בבלי, חלקכם לפחות, בקצה המזרחי שלו,
יש שכונה של בניינים חדשים בצד אחד של הרחוב, ובצד השני גבעה
גבוהה ירוקה עם עצים. בחושך לא ניתן לראות את קצה הגבעה. אבל
יש אורות דלוקים לאורך כל הרחוב החצי מיושב הזה. וזה יחסית
מרגיע.
ברגע שנכנסתי לרחוב על האפניים שלי, נזכרתי שפעם גרתי בבבלי,
ולילה אחד כשחזרתי מאוחר, בדיוק לפני שהחניתי את האוטו ברחוב
הזה, קצת רחוק מהבית, ראיתי שרצות מסביב לאוטו שלי חיות מתות,
כלבים, ארנבים, ולא זוכר מה עוד. הייתי אז אחרי פרידה קשה,
וייחסתי את מה שראיתי למצב הנפשי שלי, אבל ראיתי אותן בבירור,
כמו סיוט שהתעורר לחיים.
בכל מקרה, עברו שנים מאז, והנה אני נוסע ברחוב, מוריד הילוכים,
או אולי מעלה, איך שאנשים קוראים לזה, ומנסה לנסוע הכי מהר שרק
אפשר, כדי לצאת חזרה לאור, לכביש הראשי בקצה השכונה.
לרגע חשבתי שאני מדמיין, אבל נוכחתי מהר מדי להבין שאני לא.
האורות של הרחוב כבים מאחורי. בזמן שאני נוסע, ברחוב הכי ארוך
בבלי, והכי ריק שראיתי מאז שאני זוכר את עצמי, מנורות הרחוב,
אחת אחרי השניה, כבות כמה שניות אחרי שאני עובר אותן. החושך
רודף אחרי.
מוזר, גם בתקופה הזאת אני נמצא במערכת יחסים קשה, ואולי על סף
פרידה. אבל אלה לא הרגשות שלי, ולא הדברים שאני צריך להגיד ולא
אמרתי, אלה הנורות המזדיינות ברחוב, שנכבות ונעלמות מאחורי
בקצב מושלם ממש, כאילו מנגנות יצירה של ויואלדי.
החושך שהן יוצרות, בדיוק כמו בפארק, הוא לא חושך רגיל. גם אם
אני עוצם את העיניים חזק, (ואני מנסה, תוך כדי נסיעה), אני לא
רואה כזה חושך. פאאק!
אני אתקשר לחבר. יש מין חוק בלתי כתוב שכזה, שאם אתה מדבר
בסלולארי, שום דבר רע לא יכול לקרות לך. אולי זה כי עוד מישהו
מעורב בסיטואציה, והכל הופך לאוסף שטויות חסרות משמעות,
שמורכבות מ"איפה אתה? איך החברה? איך החיים?"...
לירון לא עונה לי. הוא היה אמור לענות עכשיו, קבענו שיבוא אלי
עוד מעט. למה הוא לא עונה??? אני מנסה שוב ושוב, ובודק אם יש
קליטה. אחרי הניסיון השלישי ויתרתי, בערך בזמן שנגמר לי
האוויר. והחושך הזה, כבר מלטף לי את הגב, מנשק לי את העורף.
אני יכול להרגיש מעל העקבים, כאילו יש שם לחישה כזאת, שרוצה
לספר לי משהו. סיפור ישן, שרוצה שאהפוך להיות חלק ממנו.
אני רואה את הרחוב... ומצליח להגיע אליו. אני לא עוצר לקחת
אוויר, מצרך שמאוד חסר לי כרגע. אני גם לא מסוגל להסתובב
ולהביט אחורה, רק רוצה להמשיך לנסוע.
איזה סיוט. אני מתקרב לשכונה שלי, שכונת וילות שקטה ליד הפארק.
כמה חבל שאני לא גר באמצע העיר. אני חייב לחזור אל תוך החושך,
אין לי לאן לנסוע חוץ מהביתה. חוץ מזה, אני בטח מדמיין את כל
זה. אני והדמיון הפרוע שלי, מחר אני אזכר בכל זה ואצחק, לפחות
אחייך, בנסיבות המתאימות.
אני פונה לרחוב ראשי, ואז דרך השביל שליד קופת החולים, עם שער
הברזל החורק, אני נכנס לשכונה. השקט שברחוב לא אופייני. זה מין
שקט כזה שאפשר לעטוף בסרט, ולתת במתנה לחג המולד, שקט מיוחד,
באיכות של אולפן הקלטות. אני שוב נוסע מהר. עדיף לי להידרס,
מאשר לקחת את הזמן, למען האמת, אני ממש רוצה שיפגע בי עכשיו
רכב, רק לדעת שיש כאן עוד מישהו שנושם את אותו אוויר שאני
נושם, ששומע שירים גרועים ברדיו, משהו שישבור את השתיקה הזאת!

שום דבר. רק הנשימות שלי, שמתחזקות מרגע לרגע.
אני מצליח להגיע הביתה, מזיע כולי, כאילו יצאתי מהמקווה, (לא
שאי פעם הייתי במקווה, אבל הוא מצייר לי תחושה רטובה יותר מאשר
הבריכה, אולי כי מדובר במים עם חשיבות עצמית) ומדליק את האור.
מגרד לי בצד הגב. אני שומע טפטוף. אני מדליק את האור בסלון,
והטפטוף נמשך. למה כל כך מגרד לי בצד שמאל של הגב? אני מושיט
את היד לשם, הכל רטוב. משום מה חם לי בגב, וחם ביד שנוגעת. ומה
זה הריח החמצמץ הזה? אני רואה שכל הרצפה אדומה. זה דם. הגירוד
הופך לתחושה של דקירות, אני מדמם מהגב. לא מבין מה קורה לי.
מאיפה כל הדם הזה? חטפתי מכה? אני זוכר שהגירוד החל כשעברתי
בחושך ליד הקרוסלה הישנה בפארק, משהו עמד שם, לפני הפנייה
לבבלי. שם הכל התחיל.
יש לי סחרחורת, ובחילה. בא לי להקיא...
הדלת מתחילה להיפתח, אני סוגר אותה במהירות ונועל אותה. שיט!
החלון בחדר שינה! אני רץ מהר לחדר שינה וסוגר את החלון, עד
שהוא עושה קליק. בחוץ חושך, אפשר לראות אותי באור החדר, אבל
אני לא יכול לראות מה שבחוץ. אני מפסיק להרגיש את הדקירות הגב,
ואת הזיעה והדם, ומפסיק גם לנשום. משהו מסתכל עלי.
איכשהו, אחרי כל הפחד והכאב שאני חווה כרגע, אני מרגיש מיוחד,
מרגיש שמחמיאים לי. מה שמסתכל עלי, במבט כל כך, כל כך שמח
ועצוב בו זמנית, נותן לי תחושה שאני הדבר היחידי שקיים בעולם.

בסרטי האימה תמיד מכבים את האור, ומנסים להסתתר בחושך. אני לא
אעשה את זה, זה ימצא אותי ככה, אני אעשה בדיוק את הדברים שלא
עושים בסרטי אימה. אני לא אכנס לפאניקה. אני לוקח נשימה עמוקה.
מרגיש שהנזק בגב שלי ניכר, הפצע עמוק, אבל מתעלם. אני הולך
למטבח ומוציא את הסכין הכי גדולה וחדה שיש לי. מוציא סכין
נוספת ושם אותה במכנס, אסור להישאר עם סכין אחת, זה מה שהגיבור
בסרט היה עושה, בדיוק לפני שהיא עפה לו מהיד בתנועה לא
נכונה... אצלי כל התנועות הולכות להיות נכונות. אני הולך לשרוד
את היום הזה, את המציאות המדומיינת הזאת שלא חשבתי שבאמת יכולה
לקרות. אני אשאר בחיים, ואכתוב על זה ספר שאף אחד לא יאמין לו,
ואעזוב את האישה שמזמן הפסקתי לאהוב, ואמצא אהבה אמיתית, ואעשה
כל מה שפחדתי לעשות עד היום. יש משהו שמסתכל עלי, ולי נמאס
לפחד. לעזאזל, מה אתה רוצה, פוסטר? בוא כבר, ונגמור את העניין
הזה, מה שלא תהיה.
קר לי מאוד. למרות שאמצע הקיץ. הטפטוף מהגב נמשך, זה כנראה
איבוד הדם שאני שומע. אני רק אשב לרגע, ואמשיך להחזיק חזק את
הסכין ביד.
החלון במטבח מתנפץ, אני בקושי יכול לראות, אבל מוכן לכל דבר.
עוברות לפחות שתי דקות, אולי יותר. אני רועד, מהקור, ומאוד
עייף. שייגמר כבר, אני פשוט רוצה לישון. הדלתות זזות בבית, אבל
זה כבר פחות מעניין אותי... ברגע שמשהו יזוז לפני בחושך, אני
אחתוך אותו לחתיכות, אני רק חייב להישאר ער, זה הכל. נהיה קר
מדי. הגב שלי מרגיש כמו חלון פתוח, שהמון רוח נכנסת דרכו,
ומחלחלת בכל הגוף. אני אסגור לשניה אחת בדיוק את העיניים, אוכל
להשיב מעט אנרגיה...
הנה, עדיין אין שום דבר בחדר. אולי דמיינתי הכל, אבל מה זה כל
הדם הזה. לרגע אני קופץ ומתעורר, בוחן הכל מסביב, אבל אין כאן
כלום. אני חייב לסגור את העיניים קצת, רק לכמה שניות, לא יכול
להחזיק אותן פתוחות יותר. קר לי, אני רוצה הביתה, לחזור לגור
עם ההורים, אמא היתה עושה לי תה עם חלב, ואבא היה מכין חביתה,
אומלט, עם בצל בפנים, וגבינה, ועגבניה... איזו עגבניה גדולה.
אבא, אל תחתוך את כולה, רק חצי, כן. אני כל כך רעב... אמא, קר
פה, את יכולה לסגור את החלון?