מה שבינו לבינה לא מתורגם טוב בדרך כלל למה שבינו לבינו ובינה
לבינה.

מה שמבטיח בעיות.צורה יפה, אדום כחול ורך, ורגעים שסוחפים
גורלות קטנים, מטילים אותם על גדות זמן ושפת מקום. חום במוחשי
ובמופשט, ומופשט במוחשי, מביאים לחושיות פשוטה וגופים פשוטים
ופסוקים, והתמקדות בנקודות, שעושה מה שמשפט לא יפליא לעשות.
קרבה שמטשטשת מבט והתמסרות לדבר ללא כתובת. קרבה לעצמינו מתוך
המשותף ושוב היסחפות ושיטפון של מישוש. עולים ומתנפצים אל
התודעה גלים של ריגוש ומוקד ניצת וצורב זיכרון של אדום על שפתי
ורך בין ידיי וכחול או ירוק או חום, שנוטר יותר משוטר ולוכד
יותר מבית סוהר ובו כלואה אישיות או ישות או נפש לשימוש מזדמן,
אך מבלי להוריד מכבודה הדורש ומחייב יראה יותר מגדול השופטים.

לקחת ולתת ללא גבול, להילקח ולהישאר במקום, התמסרות מכל צד אל
הצד השני. ומתי מחליטים על חוקים? ואם בכלל?
חום בחום, בשר בבשר, מפגשים משונים מנקודות שונות. אם היופי
מאבד מצורתו אז זה יופי, וגם אם לא.
מתוך שלמים נהייה שלם ומחסרים חסר או שלם, אבל מחסר ושלם תמיד
נגרע משהו, תמיד נגרר משהו, גוף רצוץ מאבני הדרך, קשור לכרכרה
שלא הבחינה בו, פצעים עמוקים שיהפכו לצלקות. מי אשם? וכמה קשה
לעצור סוסים שרצים אל האופק כמבקשים להתמזג עם יופיו!