מרפרף בין זכר לזכר, מחטט וחופר בשיירים
מייצב את האצבע בשכר ומכווץ חלומות ושרירים
מעלעל בתרחיש כמו בספר ומזגזג בין חיים לחיות
כמו באש הדולקת עד אפר, יש תכתיב אבל יש גם חירות
מערבב בין חשוב לבין יצר, מחפש אבל גם מחכה
כי בין זרע מושחת לבין נצר משתובב גם שדלן, גם מדכא
מהלך על פני גלובוס, צועד עד לאן ששם לב לצד לב מפעם
בתוספת רגליים מיתמרות עד בואן אל ישבן ופנים שבהם
יש תמימות וגם עומק בלי פשר, מצולות רעבות לגילוי
כי בין מים למים יש קשר וחיכוך לא יוליד בם בילוי
דור הולך ונכד היא אישה שניתן לקשר אל אדם
חוות דעת, חוות יופי, חוות חרושה. כעת איפה תמצא את שלושתם
אאווה ואתווה חוט אל חוט - לעשות מעטה של רצוי ומצוי
מגונה לוותר על איכות. בספרים במיצוי לסבלן יש פיצוי
אבל החיים הם לא ספר, ואני לא גיבור, מתכחש לפחדיי
חבל שצריך תפר תפר להטליא הקרעים בבגדיי
אומרים העולם הוא גשר, שרק טוב מחכה שם בסוף
זה יותר כמו תמונה של Esher - אשליה של המשך וחלוף
שב אל שמות וזמנים שכוחם לגלם לי תקווה
אך בינינו ימים ושנים, ואין קרקע לשתול אהבה
עוקב ונוקב בעיניים זלוגות, צלמים ודמויות של שלמות
ומקיז מתוכם שימחה סמיכה, ומכתים את נפשי הנקרעת למות
אני נע בזמינות ושומים-דברים, מנת-יתר של חופש גולמי
רדיקלים חופשיים בזרם מסתפקים ב"מאיפה, בן-כמה ומי?"
נסחפתי מבלי לשים-לב, באדם, במקום, ברעיון, בכמוס!
התרנדדתי- נדוד ורדוד, ממצמץ חוויות, חביות של מסמוס!
מניח לפניי אבן אבן, לבנות דרך שאין בה דורש
ושורף חברויות כמו תבן, משחק במשחק, מתרצה ופורש
קשה לרמות איבר איבר, שאני עכשיו מישהו אחר
מרצין ונהייה חמור סבר, כל תנועה מקוטעת, כל מבע מאחר
הם לא מבחינים בדבר וניכר שגם אין שם עניין
לאני של עכשיו ואני של עבר, יש אותן התשובות על זמנים וקניין
פה מפגש בין זרים הוא עמוק כמו שלולית על חודו של מגדל
כי מי שברח ומבקש עוד לחמוק, לא יודע לחבור אל אדם מבודל
מתפורר באין נגדי עזר, ונחבט בגלים של תשוקה
בעדנה להניח נזר על פה ועיניים מבינים בשתיקה
קודח מרצון להרעיף מתכות יקרות שנכרו מליבי
להמטיר, לנחשל, להעיף גבישי חיבוקים שצמחו בגבי
ופרצים של חשמל ללא עצר, לעתים יפרקוני מכוח
כי במפגש פלוס ומינוס יש קצר, ששורף כל עניין לטרוח
ובכפר מרוחק בין מליונים, שאין בו שום כוח למשוך
לבבי יתמלא כמו בלונים וינסוק במלאו ללא שוך
בפעימות של חיים ותקווה, כבר נטענתי מעל למשעי
כי הנה בטרם שיבה, נימצא החיבור למקור היוושעי
אך אין כמו תקווה להחמיץ, את אשר מעשה יבסס
מעשה הוא נחלת האמיץ, המקווה קללתו להסס
כך נפשי נטחנה שוב עד דק, מול עוד שבע שנים של רזון
כי הובהר לי סוף-סוף שממתק, הוא איננו תחליף למזון
אבל הנה צמחה שוב תקווה שמתוך כוונת מעשה
פרדוקס הוא תמיד התשובה. לאיזו שאלה
NO  LO SE.