המעגלים סוגרים עלי והנדודים עוקרים מלב
את מה שאין עוד בכוחם של מעגליי להקיף
הארעי הכה לו שורש בחיי ומלבלב
הריקנות גרמה לאוטם ודרוש מסלול עקיף

נפתולי שגרה תוחמים ימיי בתוך קירות
ותמרונים בין שעמום מסחררים אותי לתמוהה
איפה יש בכל ה"יש" הזה משהו יותר מ"אין צרות"
ואם בכלל ישנה אחת כזו שאומרים ש"אין כמוה"

מתיש לקום בבוקר ליום של נדודי שינה
בבית של ההורים שמרגיש קטן עליי
שום מקום אינו ביתי כולם הם רק מקום לינה
לכן אחיה ללא צרות, באל-כרחי את נדודיי

זמני מעבר בין דברים שאני רוצה לעשות הם בלתי נסבלים, כמו
זקן שמחכה לקץ או איש שמחכה ללדת, אני נאבק אם התכלית המטושטשת
של ציפייה לאותו אוטובוס של החיים שיאסוף אותי כבר... אמור
להגיע עוד רבע שעה 20 שעות ככה...