פעם הייתה לי חברות אמיתית.

ואני החזקתי אותה חזק ביד ימין, כדי שלא תיפול.



לא היו לה תנאים, לא היו לה חשבונות.

והיא הסכימה לי תמיד להחזיק אותה. לפעמים גם ללחוץ

כשהיה לה מצב רוח מיוחד.



אז החזקתי בה חזק. ניסיתי להרגיש אותה בכל זמן אפשרי,

התמכרתי למבטים שלה, התמכרתי לסודות שחלקה איתי

התמכרתי למגע שלה.



וכשהכל התהדק, כשהכל התגבש -

כך החלה להחליק לי מבין הידיים.

יד ימין כבר לא הייתה חזקה מספיק - אבל לחשתי לה שלא תדאג

אותה לא האשמתי.

האשמתי את ההיא. זאת שאף פעם לא הייתה אמיתית.



הייתה לי פעם חברות אמיתית.

הערצתי אותה עד שגיליתי שהייתה מזויפת.

חברות אמיתית שהתפוררה לי בין הידיים,

פירורים שחדרו לתוכי בייסורים, אכזבות,

ולא הסכימו לעזוב.



מאז אני בודקת שוב ושוב לפני שאני תופסת אותה בין הידיים.

כדי לוודא שזאת לא מסכה, שזה לא מסווה,

לא מגע מזויף או אינטרסים.



ואז אני מביטה הצידה, אל זאת שמשכה אותה ממני.

ולמרות כל הזעם שמצטבר בי, הדחף לעשות משהו קיצוני -

אני מצליחה להביט לתוכה, להביט בפנים.

לראות בתוכה את החברות שמשכתי בעצמי.

זאת שהתפוררה לה מבין הידיים.