תאהב אותי" היא בקשה ממני, מחזיקה את ראשי בין כפות ידיה,
מביטה עמוק אל תוך עיני.
אני מביט בה, בשיער שגולש על הכתפיים הלבנות העדינות שלה,
השמלה הלבנה , עם המחשוף כמו קוראת עלי תיגר, מבלבלת את כל
חושי, מטריפה אותי עד בלי די.
אני נאלץ להכנע לה, לקסם גופה, הביצורים שלי מתמוטטים אחד אחרי
השני, כמו קלפים שבורחים מפני הרוח.
אז אני אוהב אותה, בכל הכוח, גורם לה להאנח ולגנוח, להתפתל על
הסדינים הלבנים כמו נחש עתיק יומין, גופי נצמד לגופה, אני שואף
את ניחוח גופה, ולא מפסיק,  כמו קטר שדוהר ללא מעצורים, אפשר
לחוש בזה בה, בשיא, מתגלגל כמו רעם, מגיע מרחוק, עמום משהוא,
מטפס באטיות ומתפוצץ בשמיים, מרעיד את העולם, שעומד המום אל
מול הכוח העצור שהתפרץ אל מעל לפני השטח.

ועכשיו היא מתכרבלת, כמו חתלתולה שגמרה את כל השמנת, אפילו
הלשון הורודה שלה שמנקה את השפה העליונה מטיפת הזיעה שנשארה
שם, אפילו זה גורם לי לאהוב אותה, בצורה בלתי תיאומן, לא
הגיונית, לא שפויה.

אני מכור לה, היא כמו סם בשבילי, היא אולי לא יודעת את זה, עד
כמה עמוק היא חדרה אל נשמתי, אני לא חושב שהיא איי פעם תצליח
להבין את האסון שהיא גרמה לי, את היסורים שהיא תביא לי, את
אלפי המילים שאני אשפוך עליה, כל התקוות, כל הבקשות שלי
מאלוהים בלילות חסרי ירח, התחינות חסרות המילים שאשלח אליה מעל
קנקני אלכוהול מעופשים, שאשתה בפאבים אפלולים, בנסיון לשכוח.

האם היא תדע? האם היא תרגיש שאני מתייסר, שכל אישה שקצת מזכירה
לי אותה, שעוברת מול עיני גורמת לי להתמוטט כל פעם מחדש, האם
היא תוכל להבין את הנזק? את החור הבוער
שהיא עשתה בנשמתי?.

אני זקוק לה, גם עכשיו, יותר משנה אחרי, גם עכשיו, כשאני מצליח
להרחיק אותה ממחשבותי,
אני זקוק לה, לזאת שהבינה יותר ממה שאני מבין את עצמי.
זאת לא קריאה לעזרה, זאת קביעת עובדה.

לפעמים אני מרים את הטלפון, אבל אחרי שניה מתחרט, ולא מתקשר,
בשביל מה לעורר שדים ממרבצם? למה לפתוח פצעים ישנים? לחטט בעבר
שקבור מתחת לחולות הזמן?
כי התענוג הזה, של לסבול כל פעם מחדש, סבל שמזכיר לך  שאתה
עדין בן אדם, גם מתחת לכל התחפושות, הבגדים, ההתנהגות המוחצנת,
אתה עדין נשלט על ידי הלב, שאולי נסית להסתיר
ולהחביא, גם מפני עצמך וגם מפני העולם.
הלב הזה, שמתחת לכל הלכלוך עדין מרגיש, ועדין יודע
הלב הזה, שמעולם לא הפסיק לאהוב...