הם כרתו את שני עצי האיקליפטוס
שעמדו בשדה מאז ילדותי
כדי לבנות בתים מאבן וברזל
שיסתירו את נשמתי

הענפים שנפלו, אחד אחרי השני
לקול טרטור המסור האכזר
פצעו בעצים, והגירו דמם
עמדתי שם, על השביל המרוצף
שחצה את השדה לשתיים
ובכיתי בשקט, לשמע זעקתם

שעלתה השמימה, עד לספירות העליונות
והרעידה את שערותיו של אלוהים
שלא שמע, ולא ידע

כי מלאך שחור, מלאך מושחת,
כמו פוליטיקאי משופשף, מנע ממנו את המידע
ואלוהים שוכב, תחת עלי תאנה
שותה את משקה האלים, וכולו מאושר
מוזיקה שקטה, בדיוק בווליום הנכון
וגם הוא לא שומע את העץ אשר נשבר

האיקליפטוס הגאה עומד עכשיו
עירום, גדוע, ללא ענפים, בלב שדה שכבר אינו פורח
שדה פצוע, מדמם, שאפילו הרוח
שמנשבת ומנחמת את העץ הזקן שהיה שם
שנים רבות לפני שהתחילו לבצבץ זיכרונות ילדותי

אני רואה את העתיד, שיבוא, ויסיים את הכל
והרוח החמימה, שמיבשת את הדמעה הבודדה
היא לא מנחמת אותי.